משנה תורה - ספר קדושה - הלכות איסורי ביאה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב


הלכות איסורי ביאה פרק ה

א  האישה מיטמאה באונס, בין לנידה בין לזיבות.  כיצד:  כגון שקפצה ממקום למקום, או ראת בהמה או עוף מתעסקין זה עם זה וחמדה וראת דם, וכן כל כיוצא בזה--הואיל וראת דם מכל מקום, נטמאת; ומיטמאה בכל שהוא--ואפילו ראת דם טיפה כחרדל, הרי זו כמי שזב ממנה דמים הרבה.

ב  כל הנשים, מיטמאות בבית החיצון; ואף על פי שלא יצא הדם לחוץ, אלא נעקר מן הרחם ולא שתת, הואיל ויצא מבין השיניים, הרי זו טמאה--ואף על פי שעדיין הדם בבשרה, שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו,יט).  ועד היכן הוא בין השיניים, עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה; ובין השיניים עצמו, כלפנים.

ג  משל משלו חכמים באישה:  הרחם שבו נוצר הוולד, והוא הנקרא מקור, והוא שדם נידה וזבה יוצא ממנו--קוראין אותו חדר, לפי שהוא לפניי לפנים.  וצוואר הרחם כולו, והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא ייפול הוולד, ונפתח הרבה בשעת לידה--קוראין אותו פרוזדוד, כלומר שהוא בית שער לרחם.  [ד] ובשעת גמר ביאה, האבר נכנס בפרוזדוד; ואינו מגיע עד ראשו שמבפנים, אלא רחוק ממנו מעט לפי האצבעות.

ד  ולמעלה מן החדר ומן הפרוזדוד, בין חדר לפרוזדוד, והוא המקום שיש בו שתי ביצים של אישה, והשבילים שבהן מתבשלת שכבת זרע שלה--מקום זה הוא הנקרא עלייה.  וכמו נקב פתוח מן העלייה לגג הפרוזדוד, ונקב זה קוראין אותו לול; והאבר נכנס לפנים מן הלול, בשעת גמר ביאה.

ה  דם הבא מן החדר, כולו טמא--חוץ מדם טוהר, שהתורה טיהרתו, ודם קושי, כמו שיתבאר; ודם העלייה, כולו טהור--שהוא כמו דם מכה שבמעיים או בכבד או בכליה וכיוצא בהן.  ודם הנמצא בפרוזדוד--אם נמצא מן הלול ולפנים--הרי זה טמא, שחזקתו מן החדר; וחייבין עליו על ביאת המקדש, ושורפין עליו תרומה וקדשים.  ואין אומרים, שמא מן העלייה ירד דרך הנקב, שרוב הדמים הנמצאין כאן, מן החדר.

ו  נמצא הדם בפרוזדוד חוץ לנקב, הרי טומאתו בספק--שמא מן החדר בא, או מן העלייה שתת דרך הלול; לפיכך אין שורפין עליו תרומה וקדשים, ואין חייבין עליו על ביאת המקדש.

ז  [ו] לא כל משקה היוצא מן החדר מטמא, אלא הדם בלבד, שנאמר "דם יהיה זובה" (ויקרא טו,יט); לפיכך אם שתת מן הרחם לובן, או משקה ירוק--אף על פי שסמיכתו כדם--הואיל ואין מראיו מראה דם, הרי זה טהור.  [ז] וחמישה דמים טמאים באישה, והשאר טהור; ואלו הן--האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכיין המזוג.

ח  האדום כיצד הוא עינו:  כעמוד שייצא ראשון מדם הקזה של בני אדם, נותן הדם בכוס; ומקיף לו, ורואה.  והשחור:  כעין הדיו היבש.

ט  כקרן כרכום כיצד:  יביא כרכום לח בגוש האדמה שעליו, ולוקח מן הברור שבו הקנה האמצעי שלו, שכולו כמו קנה הוא, ובכל אחד ואחד שלושה קנים, ובכל קנה שלושה עלים; ומקיף הדם לעלה האמצעי שבקנה האמצעי, ורואה בו.

י  כמימי אדמה כיצד:  יביא אדמה מבקעת סיכני וכיוצא בה, שהיא אדומה, ונותן עליה מים בכלי עד שיעלה המים על העפר כקליפת השום; ואין שיעור לא למים ולא לעפר.  ומעכרן בכלי, ומשער בהן לשעתו ובמקומו כשהן עכורין; ואם צללו, חוזר ומעכרן.

יא  [ט] ארבע מראות האלו--אם היה מראה הדם כמראה כל אחד מהן או עמוק מהן, הרי זה טמא; היה דוהה ממנו, הרי זה טהור.  כיצד:  היה הדם שחור יתר מן הדיו היבש, טמאה; היה פתוך ממנו--כגון שהיה מראהו כעין הזית השחור, או כעין הזפת, או כעין העורב--הרי זה טהור.  וכן בשאר השלוש מראות.

יב  [י] כיין המזוג כיצד:  חלק אחד יין מן היין השרוני של ארץ ישראל, חי וחדש, ושני חלקים מים; היה מראה הדם עמוק ממנו, או דוהה ממנו--הרי זה טהור:  עד שיהיה כמזג זה, בלבד.  ונאמנת אישה לומר, כמראה זה ראיתי ואיבדתיו; והחכם מטמא לה, או מטהר.

יג  [יא] כיצד מקיף ורואה:  לוקח המטלית שיש בה הדם בידו, ומביט בו ובדיו, או בעלה של כרכום, או בדם הקזה שבכוס, או במימי אדמה, או במזג שבכוס; ועורך לפי מה שעיניו רואות, ומטמא או מטהר.  ואינו מביט בזכוכית של כוס מבחוץ, אלא במשקה שבכוס; ויהיה הכוס רחב, משקלו מנה, ומחזיק שני לוגין, כדי שתיכנס בו האורה ולא יהיה אפל.

יד  [יב] אין בודקין הדם אלא על גבי מטלית לבנה, ובחמה; ועושה צל בידו על הדם, והוא עומד בחמה, כדי שיראה עינו, כמות שהיא.  ולא כל הרואה צריך לכל אלו הדברים, בכל עת שיראה, אלא טביעות עין יש לחכם בדמים, ובעת שיראה מיד יטמא או יטהר; ואם נסתפק לו במראה מן המראות, צריך להקיף ולערוך לדיו או לדם או לשאר המראות.

טו  [יג] המפלת חתיכה--אף על פי שהיא אדומה--אם יש עימה דם, טמאה; ואם לאו, טהורה.  ואפילו נקרעה החתיכה ונמצאת מלאה דם, הרי זו טהורה--שאין זה דם נידה, אלא דם חתיכה.  [יד] הפילה חתיכה קרועה, ודם אגור בתוכה--טמאה.

טז  הפילה כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין--אם היה מראה דברים אלו אדום, תטיל למים פושרין:  אם נימוחו--הרי זו טמאה, שדם הוא וקפה, וכל הרואה דם יבש, טמאה; ואם שהו בפושרין מעת לעת, ואחר כך נימוחו--הרי זו ספק טמאה.  ואם לא נימוחו מעת לעת--הרי אלו ממכה, וטהורה היא.  [טו] הפילה כמין חגבים, כמין דגים, שקצים, ורמשים--אם יש עימהן דם, טמאה; ואם לאו, טהורה.

יז  [טז] האישה שהכניסה שפופרת בפרוזדוד, וראת הדם בתוך השפופרת--טהורה:  שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו,יט), עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות; ואין דרך האישה לראות בשפופרת.

יח  [יז] האישה שהשתינה מים, ויצא דם עם מימי רגליים--בין שהשתינה והיא עומדת, בין שהשתינה והיא יושבת--הרי זו טהורה.  ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה, אינה חוששת:  שהרגשת מי רגליים היא זו--שאין מי רגליים מן החדר, ודם זה דם מכה הוא בחלוחלת או בכליה.

יט  [יח] דם בתולים, טהור הוא; ואינו לא דם נידה, ולא דם זיבה, שאינו מן המקור, אלא כמו דם חבורה.  וכיצד דין הבתולה בדמים:  אם נישאת קטנה--בין לא ראת דם מימיה, בין שראת דם בבית אביה--הרי זו מותרת לבעלה, עד שתחיה המכה:  שכל דם שתראה, מחמת המכה הוא.  ואם ראתה דם אחר שתחיה המכה, הרי זו נידה.

כ  [יט] נישאת כשהיא נערה--אם לא ראת דם מימיה--הרי זו מותרת לבעלה ארבעה ימים ביום ובלילה, אף על פי שהדם שותת:  והוא, שלא חית המכה.  ואם ראת דם בבית אביה, ואחר כך נישאת--אין לו לבוא עליה אלא בעילה ראשונה, ופורש; ויהיה דם בתולים זה, כאילו הוא תחילת נידה.  ובוגרת שלא ראת דם מימיה, נותנין לה כל לילה הראשון.

כא  [כ] ארבע לילות שנותנין לנערה שלא ראת דם, אף על פי שהן בסירוגין--בועל לילה, וממתין אפילו שני חודשים או שלושה, ובועל לילה שנייה:  והוא, שלא חית המכה.  [כא] וכן קטנה שנותנין לה עד שתחיה המכה, אפילו לא חית שנה--הרי זה בועל כל השנה, בין בסירוגין בין יום אחר יום.

כב  קטנה שנישאת ונעשת נערה תחת בעלה, ועדיין הדם שותת מחמת המכה--כל בעילות שבעל כשהיא קטנה, נחשבת לו כלילה אחת; ומשלימין לו ארבעה ימים, בימי הנערות.  ואפילו היו השלושה ימים שנותנין לה בימי הנערות בסירוגין, ובעל בכל שני חודשים לילה אחת--הרי זה מותר:  והוא, שלא תחיה המכה.

כג  כיצד יודעין אם חית המכה או לא חית:  הייתה רואה הדם בעת שתעמוד, וכשתשב לא תראה, ובעת שתשב על הקרקע תראה, ואם תשב על כרים וכסתות לא תראה--עדיין לא חית המכה.

כד  פסק הדם ולא ראת כלל, בין עומדת בין יושבת על הכול--כבר חיתה המכה; וכן אם לא פסק כלל, אלא תראה הדם אפילו כשהיא יושבת על הכרים והכסתות--אין זה דם מכה, אלא דם נידה.  [כד] הייתה רואה בעת תשמיש, הרי זה מחמת המכה; שימשה מיטתה ולא ראת דם, ואחר כך ראת דם שלא מחמת תשמיש--הרי זה דם נידה.

כה  הבועל בתולה, ולא יצא ממנה דם, וחזר ובעלה, ויצא דם--אפילו הייתה קטנה, הרי זה דם נידה:  שאילו היה דם בתולים, היה בא בתחילה.  הבועל פחות מבת שלוש שנים ויצא דם, הרי זה דם בתולים.


משנה תורה - ספר קדושה - הלכות איסורי ביאה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב


יש לך שאלה או הערה?