משנה תורה - ספר קדושה - הלכות איסורי ביאה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב


הלכות איסורי ביאה פרק י

א  כל היולדת טמאה כנידה, ואף על פי שלא ראת דם.  ואחד היולדת חי, או מת, ואפילו נפל--אם זכר, יושבת לזכר; ואם נקבה, יושבת לנקבה:  והוא, שתיגמר צורתו; ואין צורת הוולד נגמרת לפחות מארבעים יום, אחד הזכר ואחד הנקבה.  [ב] והמפלת בתוך ארבעים יום--אינה טמאה לידה, אפילו ביום ארבעים.

ב  הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש--הרי זו ספק יולדת, ותשב לזכר ולנקבה ולנידה; הייתה צורת האדם דקה ביותר, ואינה ניכרת בעליל--הרי זו תשב לזכר ולנקבה, וזה הוא הנקרא שפיר מרוקם.

ג  איזה הוא שפיר מרוקם:  תחילת ברייתו של אדם--גופו כעדשה, שתי עיניו כשתי טיפי זבוב מרוחקות זו מזו, שני חוטמיו כשני טיפי זבוב מקורבין זה לזה, פיו פתוח כחוט השערה, וחיתוך ידיים ורגליים אין לו.

ד  נתבארה צורתו יתר מזה, ועדיין אינו ניכר בין זכר לנקבה--אין בודקין אותו במים אלא בשמן, שהשמן מצחצחו; ומביא קיסם שראשו חלק, ומנענע באותו מקום ממעלה למטה:  אם מסכסך, בידוע שהוא זכר; ואם ראה באותו מקום כשעורה סדוקה, הרי זו נקבה ואינה צריכה בדיקה.  ובכל אלו הרקימות של נפלים, אין נותנין לה ימי טוהר--עד שישעיר הוולד.

ה  [ד] הפילה חתיכה לבנה--אם נקרעה ונמצא בה עצם, הרי זו טמאה לידה; הפילה שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינים, מלא בשר--הואיל ואינו מרוקם, אינה חוששת לוולד.

ו  [ה] יוצא דופן--אין אימו טמאה לידה, ואין לו ימי טומאה וימי טהרה:  שנאמר "אישה כי תזריע, וילדה" (ויקרא יב,ב), עד שתלד ממקום שמזרעת.  המקשה וילדה ולד דרך דופן--הרי דם הקושי הבא דרך הרחם, זיבות או נידה, ודם היוצא דרך הדופן, טמא.  ואם לא יצא דם דרך הרחם--הרי האישה טהורה, אף על פי שהדם שיצא מדופנה טמא:  שאין האישה טמאה, עד שייצא מדווה דרך ערוותה.

ז  [ו] נתחתך הוולד במעיה, ויצא אבר אבר--בין שיצא על סדר האברים, כגון שיצאה הרגל ואחריה השוק ואחריה הירך, בין שיצא שלא על הסדר--אינה טמאה לידה, עד שיצא רובו; ואם יצא ראשו כולו כאחת, הרי זה כרובו.  ואם לא נתחתך, ויצא כדרכו--משתצא רוב פדחתו--הרי זה כיילוד, ואף על פי שנתחתך אחר כך.  [ז] הוציא העובר ידו והחזירה, אימו טמאה לידה מדברי סופרים; ואין לה ימי טוהר, עד שייצא הוולד או רובו, כמו שאמרנו.

ח  המפלת כמין בהמה חיה ועוף--אם היו פניו כפני האדם, הרי זה ולד:  אם זכר, תשב לזכר, ואם נקבה, תשב לנקבה, ואם אין ניכר בין זכר לנקבה, תשב לזכר ולנקבה--ואף על פי ששאר הגוף דומה לבהמה או לחיה או לעוף.  ואם אין פניו כצורת פני האדם--אף על פי ששאר הגוף גוף אדם שלם, וידיו ורגליו ידי אדם ורגליו, והרי היא נקבה או זכר--אינו ולד, ואין אימו טמאה לידה.

ט  ואיזו היא צורת פני האדם--שיהיה המצח והגבינין והעיניים והלסתות וגבות הזקן, כצורת האדם; אבל הפה והאוזניים והאף--אף על פי שהן כשל בהמה וחיה, הרי זה ולד.

י  המפלת דמות נחש--אימו טמאה לידה, מפני שגלגל עיניו עגול כשל אדם.  המפלת דמות אדם שיש לו כנפיים של בשר, אימו טמאה לידה.  נברא בעין אחת וירך אחת--אם היו מן הצד, שהרי הוא כחצי אדם--אימו טמאה לידה; ואם היו באמצע--אימו טהורה, שהרי זו בריה אחרת.

יא  נברא ושט שלו אטום, או שהיה חסר מטבורו ולמטה והרי הוא אטום, או שהייתה גולגולתו אטומה, או שהיו פניו טוחות ואין בהן היכר פנים, או שיש לו שני גבין ושתי שדרות, או שהפילה בריית ראש שאינו חתוך, או יד שאינו חתוך--כל נפל מאלו, אינו ולד ואין אימו טמאה לידה; אבל אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה--הרי חזקתה מוולד שלם, ומצטרפין לרוב אבריו.

יב  פעמים יקפה משאר הדמים שנוצר מהם האדם, חתיכה כמו לשון השור, ותהיה כרוכה על מקצת הוולד; והיא הנקראת סנדל.  ולעולם לא ייעשה סנדל זה, אלא עם ולד; אבל חתיכה שנוצרה לבדה בלא ולד, אינה נקראת סנדל.  ורוב העוברים, לא יהיה עימהם סנדל.  ופעמים יכה המעוברת דבר על בטנה, וייפסד העובר וייעשה כסנדל זה; ופעמים יישאר בו היכר פנים, ופעמים ייבש הוולד וישתנה ויקפאו עליו הדמים עד שלא יישאר בו היכר פנים.

יג  לפיכך המפלת זכר וסנדל עימו--אף על פי שאין היכר פנים בסנדל--הרי זו תשב לזכר ולנקבה, שמא סנדל זה נקבה היה; וחומרה החמירו בו ליטמא בו משום ולד, אף על פי שאין בו צורת פנים, הואיל והיא טמאה לידה, מפני הוולד שעימו.

יד  [יג] החותלת העבה שהיא כמו חמת שבתוכה נוצר הוולד, והיא מקפת אותו ואת הסנדל--אם היה עימו סנדל, וכשיגיע זמנו לצאת קורע אותה ויוצא--היא הנקראת שליה; ותחילת ברייתה דומה לחוט של ערב, וחלולה כחצוצרת, ועבה כקורקבן התרנגולים.  ואין שליה פחותה מטפח.

טו  [יד] המפלת שליה, תשב לזכר ולנקבה--לא שהשליה ולד, אלא שאין שליה בלא ולד; הפילה נפל, ואחר כך הפילה שליה--חוששין לשליה, והרי היא כוולד אחר, ואין אומרין זו שלית הנפל, שאין תולין את השליה אלא בוולד של קיימה.  לפיכך אם ילדה ולד של קיימה, והפילה שליה אפילו אחר שלושה ועשרים יום--תולין אותה בוולד; ואין חוששין לוולד אחר, שהוולד קרע השליה ויצא.

טז  [טו] הפילה שליה תחילה, ואחר כך ילדה ולד של קיימה--חוששין לשליה שהיא ולד אחר, ואין תולין אותה בוולד הבא אחריה:  שאין דרכה של שליה, לצאת לפני הוולד.  יצאת מקצת השליה ביום ראשון, ומקצתה בשני--מונין לה מיום ראשון, ואין נותנין לה ימי טהרה אלא מיום שני להחמיר.

יז  [טז] הפילה דמות בהמה חיה ועוף, ושליה קשורה בו--אין חוששין לוולד.  ואם אינה קשורה בו, מטילין עליהן חומר שני ולדות:  שאני אומר, שמא נימוח שפיר מרוקם שהיה בשליה זו, ושמא נימוחה השליה של שפיר זה, שהוא דמות בהמה וחיה.

יח  [יז] כל אלו שחוששין לשליה, אין נותנין להן ימי טוהר; וכל מי שהפילה דבר שאינו ולד, או שפיר, בתוך ארבעים יום, שעדיין לא נגמרה צורתו--ואם יצא עימו דם, הרי זו נידה או זבה; ואם יצא יבש בלא דם, הרי זו טהורה.

יט  [יח] מי שילדה זכר ונקבה תאומים, תשב לנקבה; ילדה טומטום או אנדרוגינוס, תשב לזכר ולנקבה.  ילדה תאומים--אחד זכר והשני טומטום או אנדרוגינוס, תשב לזכר ולנקבה; האחד נקבה והשני טומטום או אנדרוגינוס, תשב לנקבה בלבד:  שהטומטום והאנדרוגינוס ספק הן, שמא זכר הן או שמא נקבה.

כ  [יט] האישה שהוחזקה מעוברת, וילדה, ואין ידוע מה ילדה--כגון שעברה בנהר והפילה שם, או שהפילה לבור, או שהפילה וגררתו חיה--הרי זו בחזקת שהפילה ולד, ותשב לזכר ולנקבה; אבל אם לא הוחזקה מעוברת, והפילה, ואין ידוע מה הפילה--הרי זו ספק יולדת, ותשב לזכר ולנקבה ולנידה.

כא  [כ] כל מקום שאמרנו תשב לזכר ולנקבה, כיצד דינה:  תהיה אסורה לבעלה ארבעה עשר יום, כיולדת נקבה, שבעה הראשונים ודאי, והשבעה השניים ספק; ואין נותנין לה ימי טוהר אלא עד ארבעים יום, כיולדת זכר.  ואם ראתה דם אחר הארבעים עד שמונים--אינו דם טוהר, אלא ספק דם נידה, או ספק דם זיבה אם בא בימי הזיבה, כמו שביארנו.  וכן אם ראתה דם ביום אחד ושמונים בלבד--הרי זו ספק נידה, ותשב שבעת ימי נידה, שמא נקבה ילדה, שאין לה וסת נידות עד אחר מלאות, כמו שביארנו.

כב  [כא] כל מקום שאמרנו תשב לזכר ולנקבה ולנידה, כיצד דינה:  תהיה אסורה לבעלה ארבעה עשר יום, כיולדת נקבה.  ואם ראתה דם ביום אחד ושמונים, הרי זו ספק נידה; וכן אם ראתה דם ביום ארבעה ושבעים וביום אחד ושמונים, הרי זו ספק נידה; וכן אם ראתה דם ביום אחד וארבעים--אף על פי שראת ביום ארבעה ושלושים, הרי זו ספק נידה, ואסורה לבעלה עד ליל שמונה וארבעים, כיולדת זכר.  ואין נותנין לה ימי טוהר כלל, כנידה; והרי היא כמי שלא ילדה.

כג  וכל דם שתראה מיום שהפילה עד שמונים יום--אם בא בימי נידתה, הרי זו ספק נידה מאחר השבעה מיום שהפילה; ואם בא בימי זיבתה, הרי זו ספק זבה:  שכל ימי מלאות, אין בהן וסת.  וכן אם ראתה ביום אחד ושמונים--עדיין היא מקולקלת, ותהיה ספק נידה, כמו שביארנו, אף על פי שלא ראת אלא יום אחד.  וכשייקבע לה הווסת אחר השמונים, יסור קלקולה, ותחזור להיות נידה ודאית, או זבה ודאית.  וכן מיום שהפילה עד שבעה ימים; ותהיה נידה ודאית, אם הפילה בתוך ימי נידתה, כמו שביארנו.


משנה תורה - ספר קדושה - הלכות איסורי ביאה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב


יש לך שאלה או הערה?