משנה תורה - ספר קדושה - הלכות שחיטה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


הלכות שחיטה פרק א

א  מצות עשה שישחוט מי שרצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף, ואחר כך יאכל:  שנאמר "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב,כא), ונאמר בבכור בעל מום "אך, כאשר ייאכל את הצבי ואת האייל--כן, תאכלנו" (דברים יב,כב)--הא למדת שחיה כבהמה לעניין שחיטה; ובעוף הוא אומר "אשר יצוד ציד חיה או עוף, אשר ייאכל--ושפך, את דמו, וכיסהו, בעפר" (ויקרא יז,יג), מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה.

ב  והלכות שחיטה בכולן, אחת היא.  לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחילה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה; ואם לא בירך, בין בשוגג בין במזיד--הבשר מותר.

ג  ואסור לאכול מן השחוטה, כל זמן שהיא מפרכסת.  והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה--עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל "לא תאכלו, על הדם" (ויקרא יט,כו); ואינו לוקה.  ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, ומניחו עד שתמות; ואחר כך יאכלנו.

ד  [ג] דגים וחגבים--אינן צריכין שחיטה, אלא אסיפתן היא המתרת אותן:  הרי הוא אומר "הצאן ובקר יישחט להם, ומצא להם; אם את כל דגי הים ייאסף להם, ומצא להם" (במדבר יא,כב), אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן; ובחגבים נאמר "אוסף החסיל" (ישעיהו לג,ד), באסיפה לבדה.  לפיכך אם מתו מאליהן בתוך המים, מותרין; ומותר לאוכלן חיים.

ה  [ד] זביחה זו האמורה בתורה סתם--צריך לפרש אותה, ולידע באיזה מקום מן הבהמה שוחטין, וכמה הוא שיעור השחיטה, ובאיזה דבר שוחטין, ומתיי שוחטין, והיכן שוחטין, וכיצד שוחטין, ומה הן הדברים המפסידין את השחיטה, ומי הוא השוחט.  ועל כל הדרכים האלו, ציוונו בתורה ואמר "וזבחת מבקרך ומצאנך . . . כאשר ציוויתיך--ואכלת, בשעריך" (דברים יב,כא), שכל הדברים האלו על פה ציווה בהן משה רבנו כשאר תורה שבעל פה, שהיא הנקראת "מצוה" (שמות כד,יב) כמו שביארנו בתחילת חיבור זה.

ו  [ה] מקום השחיטה מן החי--הוא הצוואר, וכל הצוואר כשר לשחיטה.  כיצד:  בוושט--מתחילת המקום שכשחותכין אותו מתקבץ, עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצין פרצין ככרס--זה הוא מקום השחיטה בוושט.  [ו] שחט למעלה ממקום זה, וזה הוא הנקרא תרבץ הוושט, או למטה ממקום זה, והוא מתחילת בני מעיים--שחיטתו פסולה.  ושיעור תרבץ הוושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה--בבהמה וחיה, כדי שיאחוז בשתי אצבעותיו; ובעוף, הכול לפי גודלו וקוטנו.

ז  ואיזה הוא מקום השחיטה בקנה:  משיפוי כובע ולמטה, עד ראש כנף הריאה כשתמשוך הבהמה צווארה לרעות--זה הוא מקום השחיטה בקנה.  וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ, נקרא צוואר.

ח  אנסה הבהמה עצמה ומשכה צווארה הרבה, או שאנס השוחט את הסימנין ומשכן למעלה, ושחט במקום שחיטה בצוואר, ונמצאת השחיטה בקנה או בוושט שלא במקום שחיטה--הרי זו ספק נבילה.  [ט] וצריך השוחט שישחוט באמצע הצוואר; ואם שחט מן הצדדין, שחיטתו כשרה.

ט  וכמה הוא שיעור השחיטה:  שני הסימנין שהן הקנה והוושט--השחיטה המעולה שייחתכו שניהן בין בבהמה בין בעוף, ולזה יתכוון השוחט; ואם שחט רוב אחד מהן בעוף, ורוב שניים בבהמה ובחיה--שחיטתו כשרה.

י  שחט האחד כולו וחצי השני, בבהמה--שחיטתו פסולה.  רובו של זה ורובו של זה--אף על פי שלא שחט מכל אחד מהן אלא יתר על חצייו כחוט השערה, הרי זו כשרה:  כיון ששחט יתר על חצייו במשהו, רובו הוא.

יא  שחט חצייו של זה וחצייו של זה--אפילו בעוף, שחיטתו פסולה.  קנה שהיה חצייו פסוק, ושחט על מקום החתוך מעט והשלימו לרוב--בין שהתחיל לשחוט במקום השלם ופגע בחתך, בין שהכניס את הסכין בחתך והשלימו לרוב--שחיטתו כשרה.

יב  כל השוחט, צריך לבדוק הסימנין לאחר השחיטה; שאם לא בדק, ונחתך הראש קודם שיבדוק--הרי זו נבילה, ואפילו היה השוחט זריז ומהיר:  [יג] שכל בהמה בחייה אסורה, עד שייוודע בוודאי שנשחטה שחיטה כשרה.

יג  [יד] ובאיזה דבר שוחטין--בכול, בין בסכין של מתכת, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה האגם, וכיוצא בהן מדברים החותכין:  והוא, שיהיה פיה חד ולא יהיה בה פגם; אבל אם היה כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו, ואפילו היה התלם קטן ביותר--שחיטתו פסולה.  [טו] היה התלם מרוח אחת, לא ישחוט בה; ואם שחט דרך הרוח שאין הפגימה ניכרת בה, שחיטתו כשרה.

יד  [טז] כיצד:  סכין שתיבדק בהולכה, ולא תרגיש שיש בה פגם, וכשתחזיר אותה בהבאה, תרגיש שיש בה פגם--אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא, שחיטתו כשרה; ואם הביא, שחיטתו פסולה.

טו  [יז] סכין שהיא עולה ויורדת כנחש, ואין בה פגם--שוחטין בה לכתחילה.  וסכין שפיה חלק, ואינה חדה--הואיל ואין בה פגם, שוחטין בה; ואף על פי שהוליך והביא בה כל היום, עד ששחטה--שחיטתו כשרה.  [יח] וסכין חדה שהושחזה, והרי אינה חלקה אלא מגעה כמגע ראש השיבולת שהוא מסתבך באצבע--הואיל ואין בה פגם, שוחטין בה.

טז  [יט] התולש קנה, או שן, או שקצץ צור, או ציפורן, והרי הן חדין ואין בהן פגם--שוחטין בהן.  ואם נעצן בקרקע, לא ישחוט בהן כשהן נעוצין; ואם שחט, שחיטתו כשרה.  [כ] שחט בהן כשהן מחוברין מתחילת ברייתן, קודם שיעקור אותן--שחיטתו פסולה, ואף על פי שאין בהן פגם.

יז  [כא] לקח לחי בהמה שיש בו שיניים חדין, ושחט בהן--שחיטתו פסולה, מפני שהן כמגל; אבל בשן אחת הקבועה בלחי--שוחט בה לכתחילה, ואף על פי שהיא קבועה בו.  [כב] ליבן הסכין באור, ושחט בה--שחיטתו כשרה.

יח  סכין שצידה אחד מגל, וצידה השני יפה--לא ישחוט בצד היפה לכתחילה:  גזירה, שמא ישחוט בצד האחר.  ואם שחט--הואיל ובצידה היפה שחט, שחיטתו כשרה.

יט  [כג] השוחט צריך שיבדוק הסכין בחודה, ומצד זה, ומצד זה.  וכיצד בודקה:  מוליכה ומביאה על בשר אצבעו, ומוליכה ומביאה על ציפורנו, משלוש רוחותיה, שהן פיה ושני צדדין--כדי שלא יהיה בה פגם כלל; ואחר כך ישחוט בה.

כ  [כד] וצריך לבדוק כן אחר השחיטה--שאם מצא בה פגם אחר השחיטה, הרי זו ספק נבילה:  שמא בעור נפגמה, וכששחט הסימנין בסכין פגומה שחט.  לפיכך השוחט בהמות רבות או עופות רבים, צריך לבדוק בין כל אחת ואחת:  שאם לא בדק, ובדק באחרונה ונמצאת הסכין פגומה--הכול ספק נבילות, ואפילו הראשונה.

כא  [כה] בדק הסכין ושחט בה, ולא בדקה אחר שחיטה, ושיבר בה עצם או עץ וכיוצא בהן, ואחר כך בדקה ומצאה פגומה--שחיטתו כשרה, שחזקת הסכין שנפגמה בדבר קשה ששיבר בה; וכן אם פשע בה ולא בדקה, או שאבדה הסכין עד שלא יבדוק--שחיטתו כשרה.

כב  [כו] כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששוחט בה לפני חכם, ושחט בה לעצמו--בודקין אותה:  אם נמצאת יפה ובדוקה--מנדין אותו, לפי שסומך על עצמו פעם אחרת, ותהיה פגומה, וישחוט בה; ואם נמצאת פגומה--מעבירין אותו, ומכריזין על כל בשר ששחט שהוא טריפה.

כג  [כז] כמה הוא אורך הסכין ששוחט בה:  כל שהוא--והוא שלא יהיה דבר דק שנוקב ואינו שוחט, כמו ראש האיזמל הקטן וכיוצא בו.

כד  [כח] ומתיי שוחטין--בכל זמן, בין ביום בין בלילה:  והוא שתהיה אבוקה עימו, כדי שיראה מה יעשה; ואם שחט באפילה, שחיטתו כשרה.

כה  [כט] השוחט ביום הכיפורים או בשבת בשוגג--אף על פי שאילו היה מזיד, היה מתחייב בנפשו או מתחייב מלקות על יום הכיפורים--שחיטתו כשרה.


משנה תורה - ספר קדושה - הלכות שחיטה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


יש לך שאלה או הערה?