משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות נזירות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


הלכות נזירות פרק ה

א  שלושה מינין אסורין לנזיר--הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן בין פרי בין פסולת פרי.  אבל השיכר של תמרים, או של גרוגרות, וכיוצא בהן--מותר לנזיר; "ושיכר" (במדבר ו,ג) זה שנאסר עליו בתורה, הוא השיכר של תערובת היין.

ב  היוצא מן הגפן כיצד:  נזיר שאכל כזית מן הפרי, שהוא ענבים לחים או יבשים או בוסר, או שאכל כזית מפסולת הפרי, שהן הזוגין והן הקליפה החיצונה, או החרצנים והן הפנימיין שזורעין אותן--הרי זה לוקה; וכן אם שתה רביעית יין, או אכל כזית מיין קרוש שהוא הפרי, או שתה רביעית חומץ שהוא פסולת הפרי--הרי זה לוקה.

ג  אבל העלין, והלולבין, ומי גפנים, והסמדר--הרי אלו מותרין לנזיר:  שאינן לא פרי ולא פסולת פרי, אלא מן העץ הן נחשבין.

ד  [ג] כל איסורי הגפן, מצטרפין זה עם זה.  כיצד:  הרי שצירף ענבים לחים עם יבשים עם בוסר וחרצנים וזג, ואכל מן התערובת כזית--לוקה; וכן אם אכלן זה אחר זה, עד שאכל מן הכול כזית--לוקה.  וכן אם שתה רביעית מן התערובת יין וחומץ, לוקה.

ה  [ד] דבר המותר, אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר.  כיצד:  יין שנתערב בדבש, אף על פי שטעם הכול טעם יין, ושתה מן התערובת, וכן הצימוקין שדרכן עם הגרוגרות, וטעם הכול טעם צימוקין, ואכל מן התערובת--אינו לוקה:  עד שיהיה מדבר האסור בתערובת כזית בכדי שלוש ביצים, ואכל כשלוש ביצים--כשאר האיסורין השווים בכל אדם, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות.

ו  [ה] וכן אם שרה פיתו ביין, והייתה רביעית יין בכדי פרס מן הפת, ואכל כדי פרס, שנמצא שאכל רביעית יין--הרי זה לוקה; ועל זה וכיוצא בו, נאמר בתורה "וכל משרת ענבים" (במדבר ו,ג)--לאסור דבר שנתערב בו היין, וטעמו כטעם היין:  והוא שיהיה טעמו וממשו, כשאר איסורי מאכלות.

ז  [ו] נתערב יין וכיוצא בו בדבש וכיוצא בו, ואין שם טעם יין--הרי זה מותר לנזיר:  לא יהיה זה חמור מחלב ודם.  [ז] היה בו טעם יין, ואין שם רביעית בכדי פרס--הרי זה אסור מדברי סופרים, כמו שביארנו באיסורי מאכלות; ומכין אותו אם אכל, מכת מרדות.

ח  נזיר שאכל כזית ענבים, וכזית חרצן, וכזית זג, וכזית צימוקים, ושתה רביעית יין, ואפילו סחט אשכול ושתה ממנו רביעית--הרי זה לוקה חמש מלקייות:  שכל אחד מהן בלאו אחד הוא.  ולוקה מלקות שישית משום "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג), שהוא שווה בכל הנדרים.

ט  וכן אם אכל כזית זג, או כזית ענבים--לוקה שתיים:  אחת משום זג או משום ענבים, ואחת משום "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג).  והוא הדין לנזיר שגילח, או שניטמא--שהוא לוקה שתיים:  אחת על האיסור המיוחד בו, ואחת על האיסור השווה בכל הנדרים שהוא "לא יחל, דברו".

י  [ט] נזיר ששתה רביעית יין, ורביעית חומץ--אינו לוקה אלא אחת, שאינו חייב על היין בפני עצמו ועל החומץ בפני עצמו:  שאין כתוב יין לא ישתה וחומץ לא ישתה, אלא כך כתוב "חומץ יין וחומץ שיכר לא ישתה" (במדבר ו,ג)--כלומר לא ישתה היין ולא דבר שנתערב בו היין והוא השיכר, ואפילו החמיצו; והואיל ולא כפל אלא החומץ, שהוא שם אחד--אינו לוקה על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

יא  [י] נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו--אף על פי שהוא חייב לשמיים על כל רביעית ורביעית, אינו לוקה אלא אחת משום יין ואחת ד"לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג) כמו שביארנו; ואם התרו בו על כל רביעית ורביעית, ואמרו לו אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה--חייב על כל אחת ואחת.

יב  מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין, ויתרחק ממנו הרבה--שהרי מכשול לפניו:  אמרו חכמים, סביב לכרם לא יקרב.

יג  [יא] נזיר שגילח שערה אחת--לוקה, בין בתער בין בזוג:  והוא שקצצה מעיקרה, כעניין תער.  וכן אם תלשה בידו, לוקה.  ואחד המגלח ואחד המתגלח, שנאמר "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו,ה); ואם הניח ממנה כדי ליכוף את ראשה לעיקרה--אינו לוקה, שאין זה כעין תער.

יד  [יב] העביר על ראשו סם שמשיר את השיער, והשיר שיערו--אינו לוקה; אבל ביטל מצות עשה, שנאמר "גדל פרע, שיער ראשו" (במדבר ו,ה).

טו  [יג] נזיר שגילח כל ראשו, אינו לוקה משום התגלחת אלא אחת; ואם התרו בו על כל שערה ושערה, ואמרו לו אל תגלח, אל תגלח, והוא מגלח--לוקה על כל אחת ואחת.

טז  [יד] נזיר חופף על שיערו בידיו, וחוכך בציפורניו--ואם נפל שיער, אינו חושש:  שהרי אין כוונתו להשיר, ואפשר שלא ישיר.  אבל לא יסרוק במסרק, ולא יחוף באדמה--מפני שמשרת את השיער ודאי; ואם עשה כן, אינו לוקה.

יז  [טו] נזיר שניטמא למת טומאת שבעה--בין בטומאות שהוא מגלח עליהן כמו שיתבאר, בין בטומאות שאינו מגלח עליהן--הרי זה לוקה.  [טז] ניטמא למת פעמים הרבה--אף על פי שהוא חייב מלקות על כל אחת ואחת לשמיים, אין בית דין מלקין אותו אלא אחת; ואם התרו בו על כל פעם ופעם, והוא מיטמא--לוקה על כל אחת ואחת.

יח  [יז] במה דברים אמורים, בשניטמא ופירש, וחזר ונגע או נשא או האהיל; אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו, ונגע במת אחר--אינו חייב אלא אחת, אף על פי שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה:  שהרי מחולל ועומד.

יט  [יח] נזיר שנכנס לבית, ושהה שם עד שמת שם מת, או שנכנס לאוהל המת בשידה תיבה ומגדל, ובא חברו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו--הרי זה לוקה שתיים:  אחת משום "לא יבוא" (במדבר ו,ו), ואחת משום "לא ייטמא" (במדבר ו,ז)--שהרי טומאה וביאה באין כאחת.  אבל אם נכנס כדרכו, טומאתו קודמת לביאתו--שמעת שיכניס חוטמו או אצבעות רגליו, ניטמא, ואינו חייב משום ביאה, עד שיבוא כולו.

כ  [יט] נכנס לאוהל המת, או לבית הקברות בשגגה, ואחר שנודע לו התרו בו, ולא קפץ ויצא אלא עמד שם--הרי זה לוקה:  והוא שישהה שם כדי השתחוויה, כמו טמא שנכנס למקדש.

כא  [כ] המטמא את הנזיר--אם היה הנזיר מזיד, הנזיר לוקה וזה שטימאו עובר משום "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).  ואם היה הנזיר שוגג וזה שטימאו מזיד, אין אחד מהן לוקה; ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר--לפי שנאמר "וטימא ראש נזרו" (במדבר ו,ט), ואינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו.

כב  [כא] נזיר טהור שטימא עצמו, לוקה אף משום "לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב)--שהרי איחר נזירות טהרה, ועשה מעשה; וכן אם נזר בבית הקברות, לוקה אף משום "לא תאחר".  הא למדת, שהנזיר שטימא עצמו לוקה ארבע מלקייות:  משום "לא ייטמא" (במדבר ו,ז), ומשום "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג), ומשום "לא תאחר לשלמו"; ומשום "לא יבוא" (במדבר ו,ו)--אם הייתה ביאה וטומאה כאחת, כמו שביארנו.


משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות נזירות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י


יש לך שאלה או הערה?