משנה תורה - ספר עבודה - הלכות פסולי המוקדשין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט


הלכות פסולי המוקדשין פרק יט

א  מצות עשה לשרוף כל הקודשים שנטמאו, שנאמר "והבשר אשר ייגע בכל טמא, לא ייאכל--באש, יישרף" (ויקרא ז,יט).  וכן הנותר--מצות עשה לשורפו, שנאמר "והנותר, מבשר הזבח--ביום, השלישי, באש, יישרף" (ויקרא ז,יז).  ובכלל הנותר, הפיגול וכל פסולי המוקדשין--הכול נשרפין.

ב  קרבן שנתפגל או נפסל, יישרף במקדש מיד; וכל שפסולו מספק--תעבור צורתו, ואחר כך יישרף במקדש.  [ג] פרים ושעירים הנשרפים--יש בהם ספק אם הלינה, והיציאה קודם שיגיע זמנם לצאת, פוסלת בשרן כאימוריהן, או אינה פוסלת בשרן; לפיכך פוסלין אותן להחמיר, ויישרפו בעזרה.

ג  וכן אם יצא חצי הבהמה, ברוב האבר--אם מחזיקין אותן ביוצא, הואיל ויצא רוב האבר, או עדיין אינן יוצאין, שהרי לא יצא רוב הבהמה; לפיכך נפסלו מספק, ויישרפו בעזרה.  וכן אם נשאום חמישה להוציאן, ויצאו שלושה ונשארו שניים, והוציאו השלושה חצי הבהמה--הרי אלו נפסלו מספק, ויישרפו בעזרה.  וייראה לי, שאין אלו צריכין להמתין עד שתעבור צורתן, הואיל והן עומדין לשריפה לעולם, אפילו לא נפסלו.

ד  בשר הנמצא בעזרה--אברים עולות, וחתיכות חטאות; והנמצא בירושלים, שלמים.  והכול--תעבור צורתן, וייצאו לבית השריפה:  שמא נותר הוא.  אם כן, מה הועיל שתהיה חזקתו עולה או חטאת או שלמים--למי שעבר ואכל.

ה  אין שורפין את הנותר אלא ביום, שנאמר "ביום, השלישי, באש, יישרף" (ויקרא ז,יז).  [ה] אף על פי שהשלמים אסורין באכילה, מתחילת ליל שלישי--אין שורפין אותן אלא ביום, בין בזמנו בין שלא בזמנו.  וכן הפיגול, אינו נשרף אלא ביום.  ואין שריפת טמא ונותר ופיגול דוחה את יום טוב, ואין צריך לומר שבת.  ומותר לשרוף טמא ונותר ופיגול, כאחד.

ו  בשר קודשי קודשים שנטמא בפנים, שורפין אותו בפנים; נטמא בחוץ, שורפין אותו בחוץ:  בין שנטמא באב הטומאה, בין שנטמא בוולד הטומאה.  ומימיהם של כוהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא באב הטומאה, שהרי הוא ראשון לטומאה, עם הבשר שנטמא בוולד ולד הטומאה, שהרי הוא שלישי--אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו, שהשלישי שנגע בראשון יחזור שני כמו שיתבאר במקומו.

ז  ולא עוד אלא אפילו שמן שנפסל בטבול יום, שהוא שלישי--מותר להדליקו בנר של מתכת שנגע בה טמא מת, שהנר אב:  אף על פי שזה השמן נעשה ראשון, כשייגע בנר--הואיל ויש שם שום טומאה, אין מקפידין על תוספתה, ואין נזהרין אלא מן הטהור, שלא ייפסל.

ח  [ז] נותר של קודשים קלים, שורפין אותו בעליו בבתיהן.  [ח] מי שיצא מירושלים, ונזכר שיש בידו בשר קודש--אם עבר הצופים, שורפו במקומו.  ואם לאו--אם יש בו כזית או יתר, חוזר ושורפו בירושלים; ואם אורח הוא, שאין לו בית--שורפו לפני הבירה מעצי המערכה.  [ט] וכל עצמות הקודשים שאין בהן מוח--אינן טעונין שריפה, חוץ מעצמות הפסח.

ט  כבר ביארנו שהקרבן שנפסל אחר שהופשט--העור לכוהנים, או לבעליו בקודשים קלים; אבל אם נפסל קודם הפשט--הרי העור כבשר, ויישרף הכול.  וכן זבח שהופשט, ונמצא טריפה, או שנפסל במחשבת הזמן, או במחשבת המקום--הואיל ולא נרצה הזבח, יישרף העור, בין בקודשי קודשים, בין בקודשים קלים; אבל אם נעשה במחשבת שינוי השם--אף על פי שלא עלה לבעלים, הואיל ונרצה, הרי העור לכוהנים, או לבעליו כמו שביארנו.  וזבח שהופשט קודם זריקה, אינו פסול.

י  אלו הן הנשרפין--בשר קודש שנטמא, או נותר, או נפסל; וכן המנחה שנטמאת, או נפסלה, או נותרה; ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא, אחר שנזרק דמו; וחטאת העוף הבאה על הספק; ושיער נזיר טהור, והעורלה, וכלאי הכרם.  ודבר שאין דרכו להישרף, כגון משקין של עורלה ושל כלאי הכרם--הרי אלו ייקברו.

יא  ואלו הן הנקברין--קודשים שמתו, בין קודשי מזבח בין קודשי בדק הבית; וקדשים שהפילו, ייקבר הנפל--הפילו שליה, תיקבר; ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ושיער נזיר טמא, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה.  [יב] האורג מלוא הסיט משיער נזיר, ומפטר חמור בשק--יידלק.

יב  [יג] כל הנקברין, אפרן אסור; וכל הנשרפין של הקדש, אפרן מותר--חוץ מדשן המזבח החיצון, והפנימי, ודישון המנורה.  [יד] כל הנשרפין, לא ייקברו.  וכן כל הנקברין, לא יישרפו:  שאף על פי שהוא מחמיר בשריפתן, הרי הקל באפרן--שאפר הנקברין אסור.

יג  [טו] היה מקריב עימו בזבחים, ואמר לו נתפגלו, עושה עימו בטהרות, ואמר לו נטמאו--נאמן:  לא נחשדו ישראל על כך.  אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום, נתפגלו, ואותן הטהרות, נטמאו--אם היה נאמן לו, סומך על דבריו.  ואם לאו, שורת הדין שאינו נאמן; והרוצה להחמיר על עצמו, הרי זה משובח.


משנה תורה - ספר עבודה - הלכות פסולי המוקדשין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט


יש לך שאלה או הערה?