משנה תורה - ספר קדושה - הלכות מאכלות אסורות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז


הלכות מאכלות אסורות פרק ד

א  האוכל כזית מבשר בהמה שמתה, או חיה שמתה, או עוף שמת--לוקה, שנאמר "לא תאכלו כל נבילה" (דברים יד,כא).  וכל שלא נשחטה כראוי, הרי זו מתה; ובהלכות שחיטה, יתבאר השחיטה שהיא כראוי, ושאינה כראוי.

ב  אין אסור משום נבילה אלא מינין טהורין בלבד, מפני שהן ראויין לשחיטה, ואם נשחטו שחיטה כשרה, יהיו מותרין באכילה.  אבל מינין טמאין, שאין שחיטה מועלת בהן--בין שנשחטה, בין שמתה כדרכה, בין שחתך בשר מן החי ממנה, ואכלו--אינו לוקה משום נבילה וטריפה, אלא משום אוכל בשר טמאה.

ג  האוכל עוף טהור חי כל שהוא, לוקה משום אוכל נבילה; ואף על פי שאין בו כזית, הואיל ואכלו כולו, לוקה.  ואם אכלו אחר שמת, עד שיהיה בו כזית; ואף על פי שאין בכולו בשר כזית, הואיל ויש בכולו כזית, חייב עליו משום נבילה.

ד  האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה, לוקה משום אוכל נבילה.  ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה, עד ליל שמיני, שכל שלא שהה שמונה ימים בבהמה, הרי זה כנפל; ואין לוקין עליו:  ואם נודע לו שכלו לו חודשיו בבטן, ואחר כך נולד, שהן תשעה חודשים לבהמה גסה, וחמישה לדקה--הרי זה מותר ביום שנולד.  [ה] השליה שיצאת עם הוולד, אסורה באכילה; והאוכלה פטור, שאינה בשר.

ה  [ו] האוכל כזית מבשר בהמה או חיה או עוף טהורין שנטרפו--לוקה, שנאמר "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו" (שמות כב,ל).

ו  "טריפה" (שמות כב,ל) האמורה בתורה--זו שטרפה אותה חית היער, כגון ארי ונמר וכיוצא בהן; וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס, כגון נץ וכיוצא בו.  ואין אתה יכול לומר, שטרפה אותה והמיתה אותה--שאם מתה, הרי היא נבילה; ומה לי מתה מחמת עצמה, או הכה בסיף והמיתה, או שברה ארי והמיתה.  הא אינו מדבר אלא בשנטרפה, ולא מתה.

ז  אם הטריפה שלא מתה אסורה, יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באוזנו, ורדף והצילו מפיו, יהיה אסור--שהרי נטרף:  תלמוד לומר "ובשר בשדה טריפה . . . לכלב תשליכון אותו" (שמות כב,ל), עד שיעשה אותה בשר הראוי לכלב.

ח  הא למדת שהטריפה האמורה בתורה--היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה, ונטת למות, ועדיין לא מתה.  אף על פי שקדם ושחטה, קודם שתמות--הרי זו אסורה משום טריפה, הואיל ואי אפשר שתחיה ממכה זו הבאה עליה.

ט  [ח] נמצאת למד, שהתורה אסרה המתה--והיא הנבילה; ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה, ואף על פי שעדיין לא מתה--והיא הטריפה.  וכשם שלא תחלוק במתה--בין מתה מחמת עצמה, בין שנפלה ומתה, בין שחנקה עד שמתה, בין שדרסתה חיה והרגתה:  כך לא תחלוק בנוטה למות--בין שטרפתה חיה ושברתה, בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה, בין שנפלה ונתרסקו אבריה, בין שזרק בה חץ ונקב ליבה או ריאתה, בין שבא לה חולי מחמת עצמה וניקב ליבה או ריאתה או שיבר רוב צלעותיה וכיוצא בהן.  הואיל והיא נוטה למות מכל מקום, הרי זו טריפה--בין שהיה הגורם בידי בשר ודם, בין שהיה בידי שמיים.

י  אם כן, למה נאמר בתורה "טריפה" (שמות כב,ל)--דיבר הכתוב בהווה:  שאם לא תאמר כן, לא תיאסר אלא שנטרפה בשדה; אבל אם נטרפה בחצר, לא תיאסר.  הא למדת, שאין הכתוב מדבר אלא בהווה; [ט] ועניין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה, ואי אפשר לה לחיות מחמת מכה זו--אסורה.  מכאן אמרו חכמים, זה הכלל--כל שאין כמוה חויה, טריפה.  ובהלכות שחיטה, יתבאר איזה חולי עושה אותה טריפה, ואיזה חולי אין עושה אותה טריפה.

יא  [י] וכן החותך בשר מן החי, מן הטהורים--הרי אותו הבשר טריפה; והאוכל ממנו כזית, לוקה משום אוכל טריפה:  שהרי בשר זה, מבהמה שלא נשחטה ולא מתה; ומה לי טרפה אותה חיה, מה לי חתכה בסכין, מה לי בכולה, מה לי במקצתה.  הרי הוא אומר "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" (שמות כב,ל)--כיון שנעשת הבהמה בשר בשדה, הרי היא טריפה.

יב  [יא] בהמה שהיא חולה מחמת שתשש כוחה, ונטת למות--הואיל ולא אירעה מכה באבר מאבריה הממיתין אותה, הרי זו מותרת:  שלא אסרה תורה אלא כעין טרופת חית היער, שהרי נעשת בה מכה הממיתה אותה.

יג  [יב] אף על פי שהיא מותרת, גדולי החכמים לא היו אוכלין מבהמה שממהרין ושוחטין אותה כדי שלא תמות, ואף על פי שפירכסה בסוף שחיטה; ודבר זה אין בו איסור, אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה, הרי זה משובח.

יד  [יג] השוחט בהמה חיה ועוף, ולא יצא מהן דם--הרי אלו מותרין; ואין אומרין, שמא מתה הייתה.  וכן השוחט את הבריאה, ולא פירכסה--הרי זו מותרת.  אבל המסוכנת, והיא כל שמעמידין אותה ואינה עומדת--אף על פי שהיא אוכלת מאכל הבריאות--אם שחטה ולא פירכסה כלל, הרי זו נבילה ולוקין עליה; ואם פירכסה, הרי זו מותרת, וצריך שיהיה הפירכוס בסוף השחיטה, אבל בתחילה אינו מועיל.

טו  [יד] כיצד הוא הפירכוס--בבהמה דקה, ובחיה בין גסה בין דקה:  בין שפשטה ידה והחזירתה, או שפשטה רגלה אף על פי שלא החזירתה, או שכפפה רגלה בלבד--הרי זה פירכוס, ומותרת; אבל אם פשטה ידה ולא החזירתה--הרי זו אסורה, שאין זו אלא הוצאת נפש.

טז  ובבהמה גסה:  אחד היד ואחד הרגל--בין שפשטה ולא כפפה, בין כפפה ולא פשטה--הרי זה פירכוס, ומותרת; ואם לא פשטה, לא יד ולא רגל, ולא כפפה כלל--הרי זו נבילה.

יז  ובעוף:  אפילו לא ריפרף אלא בעינו, ולא כישכש אלא בזנבו--הרי זה פירכוס.  [טו] השוחט את המסוכנת בלילה, ולא ידע אם פירכסה או לא פירכסה--הרי זו ספק נבילה, ואסורה.

יח  [טז] כל איסורין שבתורה, אין מצטרפין זה עם זה--חוץ מאיסורי נזיר, כמו שיתבאר שם; לפיכך הלוקח מעט חלב, ומעט דם, ומעט בשר בהמה טמאה, ומעט בשר נבילה, ומעט בשר דג טמא, ומעט בשר עוף טמא, וכיוצא באלו משאר האיסורין, וצירף מן הכול כזית, ואכלו--אינו לוקה, ודינו כדין אוכל חצי שיעור.

יט  [יז] כל הנבילות מצטרפות זו עם זו, ונבילה מצטרפת עם הטריפה.  וכן כל בהמה וחיה הטמאים, מצטרפין זה עם זה; אבל בשר נבילה עם בשר בהמה טמאה, אין מצטרפין.

כ  כיצד:  הלוקח מנבלת השור, ונבלת הצבי, ונבלת התרנגול, וקיבץ מן הכול כזית בשר, ואכלו--לוקה; וכן אם קיבץ חצי זית מנבלת בהמה טהורה, וחצי זית מן הטריפה, או חצי זית מבשר נבילה, וחצי זית מבשר מן החי מן הטהורה, ואכלו--לוקה.  וכן בשר הגמל והחזיר והארנבת, שקיבץ מכולן כזית, ואכלו--לוקה.  אבל אם צירף חצי זית מנבלת השור, וחצי זית מבשר הגמל--אינן מצטרפין; וכן כל כיוצא בזה.

כא  וכן כל בהמה טמאה ועוף טמא, או דג טמא ועוף טמא--אין בשר שניהן מצטרף, לפי שהן שני שמות:  שהרי כל אחד מהן בלאו בפני עצמו, כמו שביארנו.  אבל כל העופות הטמאין מצטרפין, כמו שמצטרפין כל בהמה וחיה הטמאות.  זה הכלל:  כל שאיסורן בלאו אחד, מצטרפין; בשני לאוין, אין מצטרפין--חוץ מנבילה וטריפה, הואיל והטריפה תחילת נבילה היא.

כב  [יח] האוכל מנבילה וטריפה, או מבהמה וחיה הטמאים--מן העור, ומן העצמות, ומן הגידים, ומן הקרניים והטלפיים, ומן הציפורניים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשייחתכו, ומן השליה שלהן--אף על פי שהוא אסור, הרי זה פטור מפני שאין אלו ראויין לאכילה; ואין מצטרפין עם הבשר לכזית.

כג  [יט] קיבת הנבילה, וקיבת הטמאה--מותרת, מפני שהיא כשאר טינופות שבגוף; ולפיכך מותר להעמיד בקיבת שחיטת הנוכרי, ובקיבת בהמה וחיה טמאה.  אבל עור הקיבה--הרי הוא כשאר המעיים, ואסור.  [כ] עור הבא כנגד פניו של חמור, מותר באכילה--מפני שהוא כמו הפרש ומי רגליים, שהן מותרין.

כד  יש עורות שהן כבשר, והאוכל מהן כזית כאוכל מן הבשר--והוא, שיאכל אותן כשהן רכים.  [כא] ואלו שעורותיהן כבשרן--עור האדם, ועור החזיר של יישוב, ועור חטורת של גמל שלא טענו עליו משא מעולם ולא הגיע למשא שעדיין היא רכה, ועור בית הבושת, ועור שתחת האליה, ועור השליל, ועור האנקה והכוח והלטאה והחומט; כל אלו העורות--כשהן רכין--הרי הן כבשר לכל דבר, בין לאיסור אכילה בין לטומאה.

כה  [כב] נאמר בשור הנסקל "ולא ייאכל את בשרו" (שמות כא,כח); והיאך היה אפשר לאוכלו אחר שנסקל, והרי הוא נבילה:  אלא לא בא הכתוב אלא להודיעך, שכיון שנגמר דינו לסקילה--נאסר, ונעשה כבהמה טמאה; ואם קדם ושחטו שחיטה כשרה, הרי זה אסור בהניה, ואם אכל מבשרו כזית, לוקה.  וכן כשייסקל, לא יימכר ולא ייתננו לכלבים או לגויים; לכך נאמר "לא ייאכל את בשרו".  ופרש של שור הנסקל, מותר בהניה.  נודע שהוא פטור מסקילה אחר שנגמר דינו, כגון שהוזמו עדיו--ייצא וירעה בעדר; ואם נודע אחר שנסקל, הרי זה מותר בהניה.


משנה תורה - ספר קדושה - הלכות מאכלות אסורות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז


יש לך שאלה או הערה?