משנה תורה - ספר קדושה - הלכות מאכלות אסורות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז


הלכות מאכלות אסורות פרק י

א  כל איסורין שאמרנו, הן במיני נפש חיה; ויש איסורין אחרים של תורה, בזרע הארץ--והן החדש, וכלאי הכרם, והעורלה, והטבל.

ב  החדש כיצד:  כל אחד מחמשת מיני תבואה בלבד--אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בשישה עשר בניסן, שנאמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג,יד); וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר, לוקה מן התורה--בכל מקום ובכל זמן, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.  אלא שבזמן שיש מקדש--משיקרב העומר, הותר החדש בירושלים; והמקומות הרחוקין, מותרין אחר חצות:  שאין בית דין מתעצלין בו, עד אחר חצות.  ובזמן שאין מקדש--כל היום כולו, אסור מן התורה; ובזמן הזה במקומות שעושין שני ימים--החדש אסור כל יום שבעה עשר בניסן עד לערב, מדברי סופרים.

ג  האוכל לחם וקלי וכרמל, כזית מכל אחד ואחד--לוקה שלוש מלקייות:  שנאמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג,יד)--מפי השמועה למדו, ששלושתן בלאוין חלוקין זה מזה.

ד  כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר--אף על פי שלא נגמרה אלא אחר שקרב העומר, מותרת באכילה משקרב העומר; ותבואה שהשרישה אחר שקרב העומר--אף על פי שהייתה זרועה קודם שקרב העומר, הרי זו אסורה עד שיקרב העומר של שנה הבאה.  ודין זה בכל מקום ובכל זמן, מן התורה.

ה  תבואה שהשרישה אחר העומר, וקצרה, וזרע מן החיטים בקרקע, ואחר כך קרב העומר הבא ועדיין החיטים בקרקע--הרי אלו ספק אם התירן העומר, כאילו היו מונחין בכד, או לא יתיר אותן, מפני שבטלו בקרקע.  לפיכך אם לקט מהן ואכל, אינו לוקה; אבל מכין אותו מכת מרדות.

ו  וכן שיבולת שהביאה שליש מלפני העומר, ועקרה, ושתלה אחר שקרב העומר, והוסיפה--הרי זה ספק אם תהיה אסורה מפני התוספת, עד שיבוא העומר הבא, או לא תהיה אסורה, שהרי השרישה קודם העומר.

ז  [ו] כלאי הכרם כיצד:  מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן--בין שזרע ישראל, בין שזרע גוי, בין שעלו מאליהן, בין שנטע הגפן בתוך הירק--שניהן אסורין באכילה ובהניה:  שנאמר "פן תקדש, המלאה הזרע אשר תזרע, ותבואת, הכרם" (דברים כב,ט)--כלומר פן תתרחק, ותאסור שניהן.  [ז] האוכל כזית מכלאי הכרם--בין מן הירק, בין מן הענבים--לוקה מן התורה; ושניהן מצטרפין זה עם זה.

ח  במה דברים אמורים, שנזרעו בארץ ישראל; אבל בחוצה לארץ, כלאי הכרם מדברי סופרים.  ובהלכות כלאיים, יתבאר איזה מין אסור בכלאי הכרם, ואיזה מין אינו אסור, והיאך ייאסר, ומתיי ייאסר, ואיזה דבר מקדש, ואיזה דבר אינו מקדש.

ט  העורלה כיצד:  כל הנוטע אילן מאכל, כל פירות שעושה אותו אילן שלוש שנים משנזרע--הרי הן אסורין באכילה ובהניה, שנאמר "שלוש שנים, יהיה לכם ערלים--לא ייאכל" (ויקרא יט,כג); וכל האוכל מהם כזית, לוקה מן התורה.

י  במה דברים אמורים, בנוטע בארץ ישראל, שנאמר "כי תבואו אל הארץ" (ויקרא יט,כג); אבל איסור עורלה בחוצה לארץ, הלכה למשה מסיניי, וודאי העורלה בחוצה לארץ אסורה, וספקה מותר.  ובהלכות מעשר שני, יתבאר דברים האסורין משום עורלה, ודברים המותרין.

יא  ספק עורלה וכלאי הכרם--בארץ ישראל, אסור; ובסוריה והיא ארצות שכבש דויד, מותר.  כיצד:  היה כרם עורלה וענבים נמכרות חוצה לו, והיה ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו--שמא ממנו הוא זה, שמא מאחר--בסוריה, מותר.  ובחוצה לארץ, אפילו ראה הענבים יוצאות מכרם עורלה, או ירק יוצא מן הכרם--לוקח מהן:  והוא שלא יראה אותו בוצר מן העורלה, או לוקט הירק בידו.

יב  כרם שהוא ספק עורלה או ספק כלאיים--בארץ ישראל, אסור; ובסוריה, מותר.  ואין צריך לומר, בחוצה לארץ.

יג  חבית יין הנמצאת טמונה בפרדס של עורלה--מותרת בהניה, שאין הגנב גונב ממקום וטומן בו; אבל ענבים הנמצאין טמונין שם--אסורים, שמא משם נלקטו והצניען שם.

יד  גוי וישראל שהיו שותפין בנטיעה--אם התנו מתחילת השותפות שיהיה הגוי אוכל שני עורלה, וישראל אוכל שלוש שנים משני היתר כנגד שני העורלה--הרי זה מותר; ואם לא התנו מתחילה, אסור:  ובלבד שלא יבואו לידי חשבון.  כיצד:  כגון שיחשב כמה פירות אכל הגוי בשני עורלה, עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות--אם התנו בזה, אסור:  שהרי זה כמחליף פירות עורלה.

טו  ייראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ, אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל--שלא אמרו אלא העורלה.  וקל וחומר הדברים, ומה סוריה שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם, אינה חייבת בנטע רבעי, כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני--חוצה לארץ לא כל שכן, שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה.

טז  אבל בארץ ישראל--נוהג בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית.  והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחוצה לארץ, ואחר כך יהיה מותר באכילה; ואין לדבר זה עיקר.

יז  [טז] פירות שנה רביעית כולה, אסור לאכול מהן בארץ ישראל עד שייפדו; ובהלכות מעשר שני, יתבאר משפטי פדיונן, ודין אכילתן, ומאימתיי מונין לעורלה ולרבעי.

יח  [יז] כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה:  אחר שאוסף אותן, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על פדיון נטע רבעי.  ואחר כך פודה את כולן, ואפילו בפרוטה אחת, ואומר הרי אלו פדויין בפרוטה זו; ומשליך אותה פרוטה לים המלח.  או מחללן על שווה פרוטה מפירות אחרות, ואומר הרי כל הפירות האלו מחוללין על חיטים אלו או על שעורים אלו וכיוצא בהן; ושורף אותן, כדי שלא יהיו תקלה לאחרים.  ואוכל כל הפירות.

יט  [יח] הורו מקצת גאונים שאף על פי שפדה פירות שנה רביעית או חיללן, אסור לאוכלן עד שתיכנס שנה חמישית; ודבר זה אין לו עיקר.  וייראה לי, שזו שגגת הוראה; ופסוק הטעם, לפי שכתוב "ובשנה החמישית, תאכלו את פרייו" (ויקרא יט,כה), ואין עניין הכתוב אלא שבשנה החמישית תאכלו פרייו בלא פדיון, ככל חולין שבעולם.  ואין ראוי לחוש להוראה זו.

כ  [יט] הטבל כיצד:  כל אוכל שהוא חייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות--קודם שיפריש ממנו, נקרא טבל; ואסור לאכול ממנו, שנאמר "ולא יחללו, את קודשי בני ישראל--את אשר ירימו, לה'" (ויקרא כב,טו)--כלומר לא ינהגו בהן מנהג חולין, ועדיין קודשים שעתידין להיתרם לא הורמו.

כא  האוכל כזית מן הטבל, קודם שיפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר--חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ולא יחללו, את קודשי בני ישראל . . . והשיאו אותם עוון אשמה" (ויקרא כב,טו-טז).  [כ] אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר, ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות, ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני--הרי זה לוקה משום אוכל טבל; ואין בו מיתה, שאין עוון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר.

כב  [כא] אזהרה לאוכל טבל שלא הורמו ממנו מעשרות, בכלל שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך . . ." (דברים יב,יז).  ובהלכות תרומות ומעשרות, יתבאר איזה דבר חייב בתרומה ובמעשרות, ואיזה דבר פטור, ואיזה דבר הוא חייב מן התורה, ואיזה הוא החייב מדברי סופרים.  והאוכל כזית מטבל של דבריהם, או מכלאי הכרם ועורלה של חוצה לארץ--מכין אותו מכת מרדות.

כג  [כב] הטבל, והחדש, וההקדש, וספיחי שביעית, והכלאיים, והעורלה--משקין היוצאין מפירותיהן, אסורין כמותן; ואין לוקין עליהן, חוץ מיין ושמן של עורלה ויין של כלאי הכרם--שלוקין עליהן, כדרך שלוקין על הזיתים ועל הענבים שלהן.

כד  [כג] יש בקודשים איסורין אחרים במאכלות, וכולן של תורה הן--כגון איסורין שיש באכילת תרומות, וביכורים, וחלה, ומעשר שני; ואיסורין שיש בקודשי המזבח, כגון פיגול ונותר וטמא.  וכל אחד מהן, יתבאר במקומו.  [כד] ושיעור כל אכילה מהן, כזית--בין למלקות, בין לכרת.  וכבר ביארנו איסור חמץ בפסח ודיניו בהלכות חמץ ומצה.  אבל איסור אכילה ביום הכיפורים, אינו איסור מין בפני עצמו; וכן איסור יוצא מגפן על הנזיר, אינו שווה בכול.  ולפיכך יתבאר איסור כל אחד מהן ושיעורו ודיניו, במקומו הראוי לו.


משנה תורה - ספר קדושה - הלכות מאכלות אסורות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז


יש לך שאלה או הערה?