משנה תורה - ספר קדושה - הלכות מאכלות אסורות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז


הלכות מאכלות אסורות פרק ה

א  מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה "לא תאכל הנפש, עם הבשר" (דברים יב,כג), לאסור אבר שנחתך מן החי; ועל אבר מן החי נאמר לנוח "אך בשר, בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט,ד).  ואיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף--בטהורים, אבל לא בטמאים.

ב  אחד אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות, כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם, כגון הלשון והביצים והטחול והכליות והחלב וכיוצא בהן:  אלא שהאבר שאין בו עצם--בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו, הרי זה אסור משום אבר מן החי.  והאבר שיש בו עצם--אינו חייב עליו משום אבר מן החי, עד שיפרוש כברייתו בשר וגידים ועצמות; אבל אם פירש מן החי הבשר בלבד--חייב עליו משום טריפה כמו שביארנו, לא משום אבר מן החי.

ג  האוכל מאבר מן החי כזית, לוקה.  ואפילו אכל אבר שלם--אם יש בו כזית, חייב; פחות מכזית, פטור.  חתך מן האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות כזית, ואכלו--לוקה, אף על פי שאין בו בשר אלא כל שהוא; אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי, והפריש הבשר מן הגידים ומן העצמות--אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו, ואין העצמות והגידים מצטרפין בו לכזית מאחר ששינה ברייתו.

ד  חלקו לאבר זה, ואכלו מעט מעט--אם יש במה שאכל כזית בשר, חייב; ואם לאו, פטור.  לקח כזית מן האבר כברייתו, בשר וגידים ועצמות, ואכלו--אף על פי שנחלק בפיו בפנים קודם שיבלענו, חייב.

ה  תלש אבר מן החי, ונטרפה בנטילתו, ואכלו--חייב שתיים, משום אבר מן החי ומשום טריפה:  שהרי שני האיסורין באין כאחת.  וכן התולש חלב מן החי, ואכלו--לוקה שתיים, משום אבר מן החי ומשום חלב; תלש חלב מן הטריפה, ואכלו--לוקה שלוש.

ו  בשר המדולדל בבהמה, ואבר המדולדל בה--אם אינו יכול לחזור ולחיות--אף על פי שלא פירש אלא אחר שנשחטה, אסור; ואין לוקין עליו.  ואם מתה הבהמה, רואין אותו כאילו נפל מחיים; לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי.  אבל היכול לחזור ולחיות--אם נשחטה הבהמה, הרי זה מותר.

ז  שמט אבר או מיעכו או דכו, כגון הביצים שמיעך אותן או ניתקן--הרי זה אינו אסור מן התורה, שהרי יש בו מקצת חיים ולפיכך אין מסריח; ואף על פי כן אסור לאוכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקודם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי.

ח  עצם שנשבר--אם היה הבשר או העור חופה רוב עובייו של עצם הנשבר ורוב היקף השבר, הרי זה מותר.  ואם יצא העצם לחוץ, הרי האבר אסור; וכשישחוט הבהמה או העוף, יחתוך ממקום השבר וישליכו, והשאר מותר.

ט  נשבר העצם והיה הבשר חופה את רובו, אבל היה אותו הבשר מרוסס או נתאכל כבשר שהרופא גורדו מן החבורה, או שהיה מתלקט הרוב ממקומות הרבה, או שהיה הבשר שעליו נקבים נקבים, או שנסדק הבשר, או שנקדד כמין טבעת, או שנגרד הבשר מלמעלה עד שלא נשאר מן הבשר אלא כקליפה, או שנתאכל הבשר מלמטה מעל העצם שנשבר עד שנמצא הבשר החופה אינו נוגע בעצם--בכל אלו מורין לאסור, עד שיתרפא הבשר; ואם אכל מכל אלו, מכין אותו מכת מרדות.

י  [ט] המושיט ידו למעי הבהמה, וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן, והניח החתיכות בתוך מעיה, ואחר כך שחטה--הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי, ואף על פי שהוא בתוך מעיה; אבל אם חתך מן העובר שבמעיה, ולא הוציאו, ואחר כך שחטה--הרי חתיכות העובר או אברו, מותר הואיל ולא יצא.

יא  עובר שהוציא ידו או רגלו, נאסר אותו אבר לעולם, בין שחתכו קודם שתישחט אימו, בין שחתכו אחר שנשחטה אימו; ואפילו החזיר אותו אבר למעי אימו, ואחר כך נשחטה או נולד הוולד, וחיה כמה שנים--הרי אותו האבר, אסור משום טריפה:  שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו--נאסר כבשר שפירש מן החי, שנאמר "ובשר בשדה טריפה" (שמות כב,ל), כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה, נעשה טריפה כמו שביארנו.

יב  [י] הוציא מקצת האבר, ונשאר מקצתו בפנים--אפילו לא נשאר אלא מיעוטו--היוצא אסור, ושבפנים מותר; ואם חתך היוצא מן האבר אחר שהחזירו, ונשחטה--חותך אותו שיצא בלבד, ושאר האבר מותר.  ואם לא החזירו, וחתכו והוא בחוץ, בין שחתכו קודם שחיטה או אחר שחיטה--מקום החתך אסור, והוא המקום שכנגד האוויר:  אחר שיחתוך היוצא, חוזר וחותך מקום החתך.

יג  [יא] אבל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה, והוא בחוץ--הרי זה אבר מן החי, ולוקין עליו; ואם נחתך אחר שחיטה--האוכלו אינו לוקה, ואפילו מת העובר קודם שחיטה.  ואם מתה הבהמה, ואחר כך חתכו--האוכלו לוקה משום אבר מן החי.

יד  [יב] עובר שהוציא אבר ונאסר האבר, ואחר כך נולד, והרי היא נקבה--החלב שלה אסור לשתותו מספק:  הואיל והוא בא מכלל האברים, ויש בה אבר אחד אסור; והרי זה כחלב טריפה שנתערב בחלב טהורה.

טו  [יג] השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל, בין חי בין מת--הרי זה מותר באכילה; ואפילו שליה, מותרת באכילה.  ושליה שיצאת מקצתה, ושחט את הבהמה--אם הייתה שליה זו קשורה בוולד, מה שיצא ממנה אסור והשאר מותר.  ואם לא הייתה קשורה בו, כולה אסורה, שמא שליה זו שיצאת מקצתה הלך ולד שהיה בה, וולד זה שנמצא בבטן הלכה שליה שלו; ואין צריך לומר שאם לא נמצא בבטן ולד כלל, שהשליה כולה אסורה.

טז  [יד] מצא בה עובר חי--אף על פי שהוא בן תשעה חודשים גמורים, ואפשר שיחיה--אינו צריך שחיטה, אלא שחיטת אימו מטהרתו; ואם הפריס על גבי קרקע, צריך שחיטה.

יז  [טו] קרע את הבהמה, או שחט בהמה טריפה, ומצא בה בן תשעה חי--צריך שחיטה להתירו, ואין שחיטת אימו מועלת לו; ואם לא גמרו לו חודשיו--אף על פי שהוא חי במעי הטריפה--הרי זה אסור, מפני שהוא כאבר מאימו.  כל עובר שהוציא ראשו והחזירו, ואחר כך שחט את אימו--אין שחיטת אימו מועלת לו; והרי הוא כיילוד, וצריך שחיטה.


משנה תורה - ספר קדושה - הלכות מאכלות אסורות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז


יש לך שאלה או הערה?