משנה תורה - ספר נזקים - הלכות נזקי ממון - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


הלכות נזקי ממון פרק י

א  שור שהמית את האדם בכל מקום--בין גדול בין קטן, בין עבד בין בן חורין--אחד תם ואחד מועד, הרי זה נסקל; ואם המית את הגוי, פטור כדיניהם.  [ב] ואחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף שהמיתו, הרי אלו נסקלין.

ב  מה בין תם שהרג את האדם למועד שהרג--שהתם, פטור מן הכופר; והמועד, חייב בכופר, ובלבד, שיהיה מועד להרוג.

ג  והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו אדם נסקלין, היאך יימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר--כגון שהרג שלושה גויים ואחר כך הרג ישראל, שהמועד לגויים הרי זה מועד לישראל; או שהרג שלושה ישראל טריפה, ואחר כך הרג שלם; או שהרג וברח והרג וברח והרג וברח, וברביעי נתפס--שאין הבעלים חייבין בכופר עד שייסקל השור.

ד  וכן אם סיכן שלושה בני אדם כאחד, או הרג שלוש בהמות--הרי זה מועד להריגה, ובעליו משלמין את הכופר.

ה  וכן אם הכירו העדים את בעל השור, ולא הכירו את השור בפעם ראשונה ושנייה ושלישית, וברביעית ראו שורו שהרג, ואינן יודעין אם זה הוא השור שהרג בשלושה פעמים הראשונות או אחר היה--הואיל והועדו הבעלים שיש להם בבקרם שור שהרג שלושה פעמים, היה להם לשמור כל בהמתם, ומאחר שלא שמרו, משלמין את הכופר.

ו  [ד] זה שנאמר בתורה "וגם בעליו, יומת" (שמות כא,כט), מפי השמועה למדו שהוא חייב מיתה זו בידי שמיים; ואם נתן כופר הנהרג, נתכפר לו.  ואף על פי שהכופר כפרה הוא, ממשכנין את מי שנתחייב בכופר בעל כורחו.  [ה] ושור של שני שותפין שהרג--כל אחד מהן משלם כופר שלם, שהרי כל אחד מהן צריך כפרה גמורה.

ז  [ו] אין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו, אם היו לו בעלים.  אבל אם לא היו לו בעלים--כגון שור המדבר, ושור ההקדש, ושור גר שמת ואין לו יורשין--אם המית, הרי זה נסקל; וגומרין דינו, אף על פי שאין לו בעלים.

ח  וכן שור האישה, ושור היתומים, ושור האפטרופין שהמיתו--נסקלין.  ואין האפטרופין משלמין את הכופר:  שהכופר כפרה הוא; והקטנים או החירשים והשוטים אינן בני חיוב, כדי שיהיו צריכין כפרה.

ט  [ז] שור שהוא טריפה שהרג את הנפש, או שהיה השור של אדם טריפה--אינו נסקל:  שנאמר "וגם בעליו, יומת" (שמות כא,כט)--כמיתת הבעלים, כך מיתת השור; וכיון שבעליו כמת הם חשובים, ואין צריכין מיתה--הרי זה פטור.

י  [ח] המשסה כלבו בחברו, והרגו--אין הכלב נסקל; וכן אם גירה בו בהמה או חיה, והרגוהו.  אבל אם שיסה בו נחש, ואפילו השיכו בו, והרגו--הנחש נסקל:  שסם הנחש שהמית, מעצמו הוא מקיאו; לפיכך זה האדם שהשיך בו הנחש, פטור ממיתת בית דין.

יא  [ט] אין הבהמה נסקלת אם המיתה, עד שתתכוון להזיק למי שהיא חייבת עליו סקילה.  אבל שור שהיה מתכוון להרוג את הבהמה, והרג את האדם, נתכוון לנוכרי, והרג בן ישראל, נתכוון לנפלים, והרג בן קיימה--פטור מן המיתה.  ואם היה מועד--הבעלים חייבין בכופר, או בקנס אם המית עבד, אף על פי שהרג בלא כוונה, הואיל והוא מועד לזה.

יב  [י] היה מועד לנפול על בני אדם בבורות, וראה ירק בבור ונפל לבור בשביל הירק, והיה שם אדם ומת, או שהיה מועד להתחכך בכותלים, ומפילן על בני אדם, ונתחכך בכותל להנאתו, ונפל על האדם ומת מחמת חיכוכו--השור פטור ממיתה, לפי שלא נתכוון להמית; והבעלים חייבין בכופר--שהרי זה מועד ליפול על בני אדם בבורות, או להפיל עליהן הכותלים.  והיאך ייוודע שלהנאתו נתחכך, בשנתחכך אף לאחר שהפיל והמית.

יג  [יא] אין הבעלים משלמין את הכופר, עד שתמית בהמתן חוץ מרשותן.  אבל אם המית ברשות המזיק--אף על פי שהוא בסקילה, הבעלים פטורין מן הכופר.  כיצד:  הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשותו, ואפילו נכנס לתבוע שכרו או חובו ממנו, ונגחו שורו של בעל הבית, ומת--השור בסקילה, והבעלים פטורין מן הכופר:  שהרי אין לו רשות להיכנס לרשותו של זה, שלא מדעתו.

יד  [יב] עמד בפתח וקרא לבעל הבית, ואמר לו הין, ונכנס, ונגחו שורו של בעל הבית--הרי הבעלים פטורין:  שאין משמע הין אלא עמוד במקומך, עד שאדבר עימך.

טו  [יג] בהמה שנכנסה לחצר הניזק, ודרסה על גבי תינוק כדרך הילוכה, והרגתהו--הבעלים משלמין את הכופר:  שהרגל מועדת להזיק כדרך הילוכה; וברשות הניזק, חייב אף על השן והרגל כמו שביארנו.

טז  נמצאת למד שהמועד שהמית בכוונה--נסקל, והבעלים חייבין בכופר; ואם המית בלא כוונה--פטור מן המיתה, והבעלים חייבין בכופר.  ותם שהמית בלא כוונה--פטור מן המיתה, ומן הכופר; ואם נתכוון להמית--נסקל, והבעלים פטורין מן הכופר, וכן מקנס העבד.

יז  [יד] ייראה לי שאף על פי שהתם שהמית עבד או שפחה--פטור מן הקנס, שהוא שלושים סלע הקצוב בתורה:  אם המית שלא בכוונה--משלם חצי דמי העבד או דמי השפחה מגופו, כאילו המית שור חברו או חמורו.


משנה תורה - ספר נזקים - הלכות נזקי ממון - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


יש לך שאלה או הערה?