משנה תורה - ספר נזקים - הלכות נזקי ממון - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


הלכות נזקי ממון פרק יא

א  כמה הוא הכופר:  כמו שיראו הדיינין שהוא דמי הנהרג--הכול לפי שווייו של נהרג, שנאמר "ככול אשר יושת עליו" (שמות כא,ל).  וכופר העבדים בין גדולים בין קטנים, זכרים או נקבות--שהוא הקנס הקצוב בתורה, שלושים סלע כסף יפה, בין שהיה העבד שווה מאה מנה, בין שאינו שווה אלא דינר.  וכל המעוכב גט שיחרור--אין לו קנס, הואיל ואין לו אדון:  שהרי יצא לחירות.

ב  למי נותנין הכופר, ליורשי הנהרג.  ואם המית אישה--הכופר ליורשיה מאביה, ואינו לבעל.  המית מי שחצייו עבד, וחצייו בן חורין--נותן חצי הקנס לרבו; והחצי, ראוי ליתן ואין לו מי ייקחנו.

ג  שור שנגח את האישה, ויצאו ילדיה--אף על פי שהוא מועד ליגח, הבעלים פטורין מדמי ולדות:  שלא חייבה תורה בדמי ולדות, אלא לאדם.  [ד] נגח שפחה, ויצאו ילדיה--משלם דמי ולדות, שזה כמי שנגח חמור מעוברת; ואם היה תם, משלם חצי דמי ולדות מגופו.

ד  [ה] כיצד שמין אותן:  אומדין כמה הייתה שווה שפחה זו כשהייתה מעוברת, וכמה היא שווה עתה; ונותן לבעליה הפחת, או חצייו.  ואם המית את השפחה, משלם הכופר הקצוב בתורה בלבד כמו שביארנו.

ה  [ו] שור שנתכוון לבהמה, ונגח את האדם--אף על פי שאם המיתו, פטור כמו שביארנו--אם חבל בו, חייב בנזק:  ואם תם הוא, משלם חצי נזק מגופו; ואם מועד, נזק שלם.

ו  [ז] שור תם שהמית והזיק--דנין אותו דיני נפשות, ואין דנין אותו דיני ממונות.  ומועד שהמית והזיק--דנין אותו דיני ממונות, וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות.

ז  קדמו ודנוהו דיני נפשות תחילה, חוזרין ודנין אותו דיני ממונות.  [ח] ומהיכן משתלם, מן השבח שהשביח ברדייתו אחר שנגמר דינו--כיון שנגמר דינו לסקילה, אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו.  דנוהו דיני נפשות, וברח--אין דנין אותו דיני ממונות.

ח  [ט] שור שהמית את האדם, והקדישו בעליו--אינו קדוש.  וכן אם הפקירו, אינו מופקר; מכרו, אינו מכור; החזירו שומר לבעליו, אינה חזרה.  שחטו, בשרו אסור בהניה.

ט  במה דברים אמורים, אחר שנגמר דינו לסקילה.  אבל עד שלא נגמר דינו לסקילה--אם הקדישו בעליו, הרי זה קדוש; ואם הפקירו, הרי זה מופקר; ואם מכרו, מכור; החזירו שומר לבעליו, הרי זה מוחזר.  ואם קדם ושחטו, הרי זה מותר באכילה.

י  שור שלא נגמר דינו, שנתערב בשוורים אחרים--כולן פטורין:  לפי שאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור, כדין האדם.  נגמר דינו, ואחר כך נתערב באחרים--אפילו באלף, כולן נסקלין ונקברין; והן אסורין בהניה, כדין כל בהמה הנסקלת.

יא  פרה מעוברת שהמיתה את האדם, וכן כל בהמה מעוברת שנעברה בה עבירה--הרי עוברה כמוה, היא ועוברה נגחה, היא ועוברה נרבעה.  [יב] נגחה והמיתה, ואחר כך נתעברה--אם עד שלא נגמר דינה נתעברה, וילדה קודם גמר דין--ולדה מותר.  ואם ילדה אחר גמר דין--ולדה אסור, שהעובר כירך אימו הוא.  ואם נתערב ולד זה באחרים--כונסין את כולן לכיפה, עד שימותו שם.

יב  [יג] שור הנסקל שהוזמו עדיו, כל הקודם בו זכה:  שהרי משנגמר דינו, הפקירוהו בעליו.  ואם העידו שבעליו רבעוהו, והזים את העדים--הרי השור לבעליו, והקודם ומשכו לא זכה בו:  שכיון שהבעל יודע בעצמו שלא חטא ושאלו עדי שקר, והרי הוא מייחל להזימם--לא הפקיר.


משנה תורה - ספר נזקים - הלכות נזקי ממון - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד


יש לך שאלה או הערה?