משנה תורה - ספר זרעים - הלכות שמיטה ויובל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


הלכות שמיטה ויובל פרק ט

א  מצות עשה להשמיט המלווה בשביעית, שנאמר "שמוט כל בעל משה ידו" (דברים טו,ב); והתובע חוב שעברה עליו שביעית--עבר על לא תעשה, שנאמר "לא ייגוש את ריעהו" (שם).

ב  אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה בשביעית, אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע--שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף; ודבר זה, קבלה הוא:  אמרו חכמים, בזמן שאתה משמיט קרקע--אתה משמיט כספים בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ; ובזמן שאין שם שמיטת קרקע--אין אתה משמיט כספים בשביעית, אפילו בארץ.

ג  ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, ואף על פי שאין היובל נוהג--כדי שלא תשתכח תורת השמטת כספים מישראל.

ד  אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה--שנאמר "מקץ שבע שנים, תעשה שמיטה.  וזה, דבר השמיטה--שמוט . . ." (דברים טו,א-ב), ושם הוא אומר "מקץ שבע שנים, במועד שנת השמיטה--בחג הסוכות" (דברים לא,י):  מה שם אחר שבע, אף השמטת כספים אחר שבע.

ה  לפיכך המלווה את חברו בשביעית עצמה, גובה חובו כל השנה; וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית, אבד החוב.  [ה] שחט את הפרה, וחלקה על דעת שהיום ראש השנה של מוצאי שביעית, ונתעבר אלול, ונמצא אותו היום סוף שביעית--אבדו הדמים, שהרי עברה שביעית על החוב.

ו  שביעית משמטת את המלווה; ואפילו מלווה שבשטר שיש בו אחריות נכסים, הרי זה משמיט.  ואם סיים לו שדה בהלוואתו, אינו משמיט.  והשביעית משמטת את השבועה, שנאמר "לא ייגוש" (דברים טו,ב)--מכל מקום, לא לשלם ולא להישבע.

ז  במה דברים אמורים, בשבועת הדיינין, וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה בהן, שביעית משמטת; אבל שבועת השומרין והשותפין, וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם--הרי זה יישבע אחר השמיטה.

ח  הלווהו ותבעו וכפר בו, והגיעה שמיטה והוא בכפירתו, והודה אחר שעברה שביעית, או שבאו עליו עדים אחר השביעית--אין השביעית משמטת.

ט  המלווה את חברו, וקבע לו זמן לעשר שנים--אינו משמיט:  אף על פי שהוא בא לידי "לא ייגוש" (דברים טו,ב), הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש.  התנה עימו שלא יתבענו, שביעית משמטת.

י  המלווה את חברו, והתנה עימו שלא תשמטנו שביעית--הרי זה נשמט, שאינו יכול לבטל דין השביעית.  התנה עימו שלא ישמיט הוא חוב זה, ואפילו בשביעית--תנאו קיים:  שכל תנאי שבממון קיים; ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבה אותו תורה בו, שהוא חייב.

יא  הקפת החנות, אינה נשמטת; ואם עשה אותה מלווה, נשמטת.  שכר שכיר, אינו נשמט; ואם זקפו עליו מלווה, הרי זה נשמט.  [יב] קנסות של האונס, והמפתה, והמוציא שם רע--אינם נשמטין; ואם זקפן במלווה, נשמטין.  ומאימתיי נזקפין במלווה, משעת העמדה בדין.

יב  [יג] המגרש את אשתו קודם השמיטה, אין כתובתה נשמטת; ואם פגמה אותה, או זקפתה עליו במלווה--נשמטת.

יג  [יד] המלווה על המשכון, אינו משמיט--והוא, שיהיה החוב כנגד המשכון; ואם היה יתר, משמיט היתר על המשכון.

יד  [טו] המוסר שטרותיו לבית דין, ואמר להם אתם גבו לי חובי זה--אינו נשמט:  שנאמר "ואשר יהיה לך את אחיך" (דברים טו,ג), וזה בית דין תובעין אותו.  וכן בית דין שחתכו את הדין, וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך--אינו נשמט:  שזה כגבוי הוא, וכאילו בא לידו; ואינו כמלווה.

טו  [טז] כשראה הילל הזקן שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, ועוברין על הכתוב בתורה "הישמר לך פן יהיה דבר . . ." (דברים טו,ט), התקין פרוזבול, כדי שלא יישמט החוב עד שילוו זה את זה.  ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה, שהיא מדברי סופרים; אבל שמיטה של תורה, אין הפרוזבול מועיל בה.

טז  [יז] אין כותבין פרוזבול אלא בית דין חכמים גדולים ביותר, כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי--שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם; אבל שאר בתי דינין, אין כותבין.

יז  [יח] זה הוא גופו של פרוזבול--מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה; והדיינין חותמין מלמטן, או העדים.

יח  [יט] אין כותבין פרוזבול, אלא על הקרקע; אם אין קרקע ללווה--מזכה לו המלווה כל שהוא בתוך שדהו, אפילו קלח של כרוב.  השאילו מקום לתנור או לכירה, כותבין עליו פרוזבול; הייתה לו שדה ממושכנת, כותבין עליה פרוזבול.  [כ] וכותבין לאיש על נכסי אשתו, וליתומים על נכסי אפטרופין.

יט  אין לו קרקע, ולערב יש לו קרקע--כותבין עליה פרוזבול.  היה לו חוב על חברו, ויש לחברו קרקע--הואיל והוא תחת שיעבודו, כותב עליו פרוזבול.

כ  [כא] אחד שלווה מחמישה, צריכים פרוזבול לכל אחד ואחד; וחמישה שלוו מאחד, דייו פרוזבול אחד לכולן.  [כב] כתב הפרוזבול תחילה, ואחר כך הלווה--אינו מועיל, אלא משמיט:  עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלווה.  נמצאת אומר שכל מלווה הקודמת לפרוזבול, אינה נשמטת בפרוזבול זה; ואם הפרוזבול קודם את המלווה, הרי זו נשמטת.  [כג] לפיכך פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול.

כא  כיצד:  כתב הפרוזבול בניסן, והקדים זמנו מאדר--כשר:  שהרי הורע כוחו, שאינו משמיט אלא עד אדר.  אבל אם איחר זמנו, וכתבו מאייר--פסול:  שהרי מייפה כוחו, שהוא אינו משמיט עד אייר שלא כדין--שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן, בשעת מסירת הדברים לבית דין.

כב  [כד] המוציא שטר חוב אחר שביעית, ואין עימו פרוזבול--אבד חובו.  ואם אמר היה לי, ואבד--נאמן:  שמזמן הסכנה ואילך, בעל חוב גובה שלא בפרוזבול.  ולא עוד, אלא כשיביא בעל חוב את שטרו, או כשיבוא לתבוע במלווה על פה--אומרים לנתבע שלם לו; ואם טען הנתבע ואמר, איה פרוזבול שלו--אומרים לתובע, היה לך פרוזבול ואבד:  אם אמר כן היה, נאמן; ואם הודה שלא כתב פרוזבול, אבד חובו.  והיתומים, אינן צריכין פרוזבול.

כג  [כה] הוציא פרוזבול, וטען הנתבע ואמר מלווה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה הייתה, והתובע אומר קודם פרוזבול הייתה--התובע נאמן:  שאילו אמר היה לי ואבד--נאמן, ואף על פי שאין אנו יודעין זמן הפרוזבול שאבד.

כד  [כו] טען הנתבע ואמר, מלווה יש לו אצלי, והתובע אומר לא כי, אלא הקפת החנות היא שאינה נשמטת שהרי לא זקפתיה מלווה--הרי זה נאמן:  שאם ירצה יאמר מלווה הייתה, ופרוזבול היה לי ואבד--שכיון שתיקנו חכמים פרוזבול, חזקה היא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור.

כה  [כז] תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ומסר דבריו לתלמידים, ואמר מוסר אני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה--אינו צריך לכתוב פרוזבול:  מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית.

כו  [כח] כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית, רוח חכמים נוחה הימנו.  וצריך המלווה לומר למחזיר, משמיט אני וכבר נפטרת ממני:  אומר לו אף על פי כן, רצוני שתקבל--יקבל ממנו, שנאמר "לא ייגוש" (דברים טו,ב) והרי לא נגש.  ולא יאמר לו בחובי, אני נותן לך; אלא יאמר לו שלי הם, ובמתנה אני נותן לך.

כז  [כט] החזיר לו חובו, ולא אמר לו כן--מסבב עימו בדברים, עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתים לך; ואם לא אמר, לא יקבל ממנו--אלא ייטול מעותיו, וילך לו.

כח  [ל] מי שנמנע מלהלוות את חברו קודם השמיטה, שמא יתאחר החוב אצלו ויישמט--עבר בלא תעשה, שנאמר "הישמר לך . . ." (דברים טו,ט).  וחטא גדול הוא--שהרי הזהירה תורה עליו בשני לאוין, שנאמר "הישמר לך פן . . ." (שם):  וכל מקום שנאמר הישמר, או פן, או אל--הרי זו מצות לא תעשה.  והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו, וקראה אותו "בלייעל" (שם); והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא יימנע אלא ייתן, שנאמר "נתון תיתן לו, ולא יירע לבבך בתיתך לו . . ." (דברים טו,י); והבטיח הקדוש ברוך הוא בשכר מצוה זו בעולם הזה, שנאמר "כי בגלל הדבר הזה, יברכך ה'" (שם).


משנה תורה - ספר זרעים - הלכות שמיטה ויובל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


יש לך שאלה או הערה?