משנה תורה - ספר זרעים - הלכות שמיטה ויובל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


הלכות שמיטה ויובל פרק י

א  מצוות עשה לספור שנים שבע שבע, ולקדש שנת החמישים--שנאמר "וספרת לך, שבע שבתות שנים . . . וקידשתם, את שנת החמישים" (ויקרא כה,ח-י); ושתי מצוות אלו, מסורין לבית דין הגדול בלבד.  [ב] ומאימתיי התחילו למנות:  מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ--שנאמר "שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך" (ויקרא כה,ג), עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו; ושבע שנים עשו בכיבוש הארץ, ושבע שנים בחילוק.

ב  נמצאת אומר בשנת שלוש וחמש מאות ואלפיים מראש השנה שאחר מולד אדם הראשון, שהיא שנה שנייה ליצירה--התחילו למנות.  ועשו שנת עשר וחמש מאות ואלפיים ליצירה, שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ--שמיטה; ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים, שהיא שנת ארבע ושישים משנכנסו לארץ.

ג  שבעה עשר יובלים מנו ישראל, משנכנסו לארץ ועד שיצאו; ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה, מוצאי שביעית הייתה, ושנת שש ושלושים ביובל הייתה--שארבע מאות שנה ועשר שנים, עמד בית ראשון.

ד  כיון שחרב הבית, בטל מניין זה, משבטלה הארץ.  ונשארה הארץ חרבה, שבעים שנה; ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים עמד.  ובשנה השביעית מבניינו, עלה עזרא והיא הביאה השנייה; ומשנה זו התחילו למנות מניין אחר.  ועשו שנת שלוש עשרה לבניין בית שני שמיטה, ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים; אף על פי שלא היה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות.

ה  [ד] נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן בשני חודשים, שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות--אותה השנה מוצאי שביעית הייתה, ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי הייתה.

ו  ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה--היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.

ז  [ה] אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני אלא שמיטות בלבד, בלא יובל; וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת חמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן.  וכן עולה מתלמוד עבודה זרה, כפי חשבון זה שהוא קבלה.

ח  [ו] ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת, אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל; וכולן לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותן שבע שבע.  ולפי חשבון זה תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחורבן, מוצאי שביעית.  ועל זה אנו סומכין, וכפי חשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים--שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות.

ט  [ז] שנת יובל אינה עולה ממניין שני השבוע--אלא שנת תשע וארבעים שמיטה, ושנת חמישים יובל; ושנת אחת וחמישים, תחילת שש שנים של שבוע.  וכן בכל יובל ויובל.

י  [ח] משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות--שנאמר "וקראתם דרור בארץ, לכל יושביה" (ויקרא כה,י), בזמן שכל יושביה עליה:  והוא שלא יהיו מעורבין שבט בשבט, אלא כולן יושבים כתקנן.

יא  בזמן שהיובל נוהג בארץ, נוהג בחוצה לארץ:  שנאמר "יובל היא" (ויקרא כה,י; ויקרא כה,יא; ויקרא כה,יב)--בכל מקום, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.  [ט] ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים, ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב; ונוהגת שביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום--מן התורה.

יב  ובזמן שאין היובל נוהג, אין נוהג עבד עברי, ולא בתי ערי חומה, ולא שדה אחוזה, ולא שדה חרמים, ואין מקבלין גר תושב; ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם, וכן השמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו.

יג  [י] מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי, בשנת היובל.  ומצוה זו מסורה לבית דין, תחילה; וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, שנאמר "תעבירו שופר . . ." (ויקרא כה,ט).  ותוקעין בשופר תשע, כדרך שתוקעין בראש השנה; ומעבירין שופר בכל גבול ישראל.

יד  [יא] שופר של יובל ושל ראש השנה, אחד הוא לכל דבר; ואחד היובל ואחד ראש השנה לתקיעות:  אלא שביובל תוקעין בין בבית דין שקידשו בו את החודש, ובין בבית דין שלא קידשו בו את החודש; וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין, ושלא בפני בית דין.  [יב] ובראש השנה שחל להיות בשבת, לא היו תוקעין אלא בבית דין שקידשו בו את החודש; ואין כל יחיד ויחיד תוקע, אלא בפני בית דין.

טו  [יג] שלושה דברים מעכבין ביובל:  תקיעה; ושילוח עבדים; והחזרת שדות לבעליהן, וזו היא השמטת קרקע.  [יד] מראש השנה ועד יום הכיפורים, לא היו עבדים נפטרים לבתיהן, ולא משתעבדין לאדוניהן, ולא השדות חוזרות לבעליהן--אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים, ועטרותיהם בראשיהם.  כיון שהגיע יום הכיפורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן, וחזרו שדות לבעליהן.

טז  [טו] דין היובל בשביתת הארץ ודין השמיטה, אחד הוא לכל דבר:  כל שאסור בשביעית מעבודת הארץ, אסור בשנת יובל; וכל שמותר בשביעית, מותר ביובל; ומלאכות שלוקין עליהן בשביעית, לוקין עליהן ביובל; ודין פירות שנת יובל באכילה ומכירה ובביעור, כדין פירות שביעית לכל דבר.

יז  [טז] יתרה שביעית על היובל--שהשביעית משמטת כספים, ואין היובל משמיט כספים.  ויותר יובל על השביעית--שהיובל מוציא עבדים, ומשמיט קרקע:  וזה הוא דין מכירת שדות האמור בתורה; והיא מצות עשה, שנאמר "גאולה, תיתנו לארץ" (ויקרא כה,כד).  יובל משמיט קרקע, בתחילתו; ושביעית אין משמטת כספים אלא בסופה, כמו שביארנו.


משנה תורה - ספר זרעים - הלכות שמיטה ויובל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


יש לך שאלה או הערה?