משנה תורה - ספר זרעים - הלכות שמיטה ויובל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


הלכות שמיטה ויובל פרק יא

א  ארץ ישראל המתחלקת לשבטים--אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר "והארץ, לא תימכר לצמיתות" (ויקרא כה,כג).  ואם מכר לצמיתות, שניהם עוברין בלא תעשה; ואין מעשיהן מועילין, אלא תחזור השדה לבעליה ביובל.  [ב] והמוכר שדהו לשישים שנה, אינה יוצאה ביובל--שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם, או הנמכר לצמיתות.

ב  [ג] לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו, אף על פי שהם חוזרין אחר זמן--אלא אם כן העני, שנאמר "וכי ימוך אחיך, ומכר מאחוזתו" (ראה ויקרא כה,כה).  אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו, או לעשות בהן סחורה, או ליקח בהן כלים ועבדים ובהמה--אינו רשאי:  אלא למזונות בלבד.  ואם עבר ומכר מכל מקום, הרי אלו מכורין.  [ד] ודנין בבית, דין בתי ערי חומה; ובשדה, דין שדה אחוזה.

ג  דין מוכר שדה אחוזתו--לחשב את הדמים, לפי השנים הנשארות ליובל; ובכל עת שירצה לפדות, מחשב עם הלוקח על השנים שאכל, וגורע מדמי המכר, ומחזיר לו את השאר.

ד  [ה] כיצד:  הרי שנשאר ליובל עשר שנים, ומכר לו שדהו במאה דינר, אכלה הלוקח שלוש שנים, ורצה המוכר לגאול--נותן לו שבעים דינר, ומחזיר שדהו; וכן אם אכלה שש שנים--נותן לו ארבעים דינר, ומחזיר שדהו.  לא גאלה, אלא הייתה ביד הלוקח עד שנת היובל--תחזור לבעלים בלא דמים, שנאמר "מספר תבואות, ימכור לך" (ראה ויקרא כה,טו; ויקרא כה,טז).

ה  [ו] מכרה לו והיא מלאה פירות, ולאחר שנים גאלה--אינו יכול לומר לו, החזירה לי מלאה פירות כמו שמכרתי לך.  לפיכך אם מכרה לו מלאה פירות לפני ראש השנה, וגאלה אחר שתי שנים--הרי זה אוכל שלוש תבואות בשתי השנים, ואינו מחשב עימו אלא לפי שתי שנים בלבד:  שנאמר "על פי השנים" (ויקרא כז,יח), לא על פי התבואות.

ו  [ז] הקנים והזמורות ופירות שקמה שבתוכה, הרי הן של לוקח כשאר הפירות שלה; אבל אילן שנכסח או שיבש, שניהן אסורין בו.  כיצד ייעשה--יימכר ויילקח בדמיו קרקע, והלוקח אוכל פירותיה, עד שתיגאל השדה מידו.

ז  [ח] הלוקח שדה אחוזה, ונטעה אילנות והשביחה--כשהיא חוזרת ביובל, שמין שבח האילנות שבתוכה; ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח, שנאמר "ויצא ממכר בית" (ויקרא כה,לג)--ממכר חוזר, ואין השבח חוזר.

ח  [ט] המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג, כמו שביארנו--אינו מותר לגאול לפחות משתי שנים, שנאמר "במספר שני תבואות, ימכור לך" (ויקרא כה,טו); ואפילו רצה הלוקח, הרי זה אסור--שנאמר "במספר שנים אחר היובל, תקנה מאת עמיתך" (שם), אין פחות משתי שנים מעת לעת מיום המכירה.

ט  [י] וצריך שיאכל הלוקח שתי תבואות, בשתי השנים--ואחר כך יגאל, שנאמר "שני תבואות" (ויקרא כה,טו); לפיכך אם הייתה אחת משתי השנים שביעית, או שנת שידפון או יירקון--אינה עולה מן המניין.  [יא] הניחה הלוקח בורה שנה ואכלה שנה, או אכלה שנה ונרה שנה לזורעה ולא זרעה--הרי אלו עולין למניין.

י  מכרה בשנת יובל עצמה--אינה נמכרת, והדמים חוזרין לבעלים.  [יב] מכרה שנה אחת לפני היובל--הרי הלוקח אוכל אותה שנה שנייה אחר היובל, שנאמר "שני תבואות" (ויקרא כה,טו).

יא  [יג] מכר נקעים מלאים מים, או סלעים שאינם ראויין לזריעה--הרי זה פודה בפחות משתי שנים:  שנאמר "במספר שני תבואות" (ויקרא כה,טו)--שדה הראויה לתבואה, היא שאינה נגאלת אלא אחר שתי שנים.  ואם לא נגאלה--אף על פי שאינה ראויה לזריעה, חוזרת לבעלים ביובל.

יב  [יד] מכר אילנות--אין נגאלין לפחות משתי שנים, שהרי ראויין לתבואות; ואם לא גאלן, אינן חוזרין לבעלים ביובל--שנאמר "ושב, לאחוזתו" (ויקרא כה,כז; ויקרא כה,כח), ולא לאילנות.

יג  [טו] מכר שדהו לראשון, ומכרה ראשון לשני, ושני לשלישי, אפילו מאה--בשנת היובל תחזור לאדון ראשון, שנאמר "בשנת היובל ישוב השדה, לאשר קנהו מאיתו--לאשר לו, אחוזת הארץ" (ויקרא כז,כד).

יד  [טז] מכרה לראשון במאה דינר, ומכרה הראשון לשני במאתיים, ורצה האדון לגאול--אינו מחשב אלא עם הראשון, שנאמר "לאיש אשר מכר לו" (ויקרא כה,כז).

טו  מכרה לראשון במאתיים, ומכרה הראשון לשני במאה--הרי זה מחשב עם האחרון.  וכן אם מכרה במאה, והשביחה ביד הלוקח, והרי היא ראויה להימכר במאתיים--מחשב לפי מה שמכר; ואם מכרה במאתיים, והכסיפה, והרי היא ראויה להימכר במאה--מחשב לפי מה שהיא:  לעולם מייפין כוח המוכר שדה אחוזה, ומריעין כוח הלוקח.

טז  [יז] המוכר שדה אחוזה, והיו לו שדות אחרות, ומכר מאותן השדות כדי לגאול שדה שמכר--אין שומעין לו:  שנאמר "ומצא כדי גאולתו" (ויקרא כה,כו), עד שימצא דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר.  וכן אם לווה לגאול, אין שומעין לו--שנאמר "והשיגה ידו" (שם), לא שילווה.

יז  [יח] מצא מעט, ורצה לגאול חצי השדה שמכר--אין שומעין לו:  שנאמר "כדי גאולתו" (ויקרא כה,כו)--או גואל את כולה, או אינו גואל.  ואם רצו קרוביו לגאול--גואלים, שנאמר "או דודו או בן דודו, יגאלנו" (ויקרא כה,מט).

יח  [יט] הנותן שדהו מתנה, הרי זו חוזרת לו ביובל--שנאמר "תשובו, איש אל אחוזתו" (ויקרא כה,יג), לרבות את המתנה.

יט  [כ] האחין שחלקו--כלקוחות הן, ומחזירין זה לזה חלקו ביובל; ולא תיבטל חלוקתן מכמות שהייתה.  וכן הבכור והמייבם אשת אחיו--מחזיר ביובל חלק שנטל, ונוטל החלק שכנגדו.

כ  [כא] אבל היורש את אשתו--אף על פי שירושת הבעל מדבריהם--עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ואינו מחזיר ביובל.  ואם ירש ממנה בית הקברות--יחזיר לבני משפחה, משום פגם משפחה; וייתנו לו דמיה, ומנכין לו דמי קבר אשתו--שהרי חייב בקבורתה.


משנה תורה - ספר זרעים - הלכות שמיטה ויובל - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג


יש לך שאלה או הערה?