משנה תורה - ספר עבודה - הלכות מעשה הקרבנות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט


הלכות מעשה הקרבנות פרק ג

א  שניים שרצו להביא שלמים או עולה, בשותפות--מביאין, בין בנדר בין בנדבה; ואפילו עוף, יבוא בשותפות.  [ב] ואחד אנשים, ואחד נשים או עבדים--מביאין כל הקרבנות; אבל הגויים--אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד, שנאמר "ומיד בן נכר, לא תקריבו את לחם אלוהיכם" (ויקרא כב,כה); אפילו עולת העוף--מקבלין מן הגוי, אף על פי שהוא עובד עבודה זרה.

ב  אבל אין מקבלין מהן שלמים, ולא מנחות, ולא חטאות ואשמות; וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה--אין מקבלין אותן מן הגויים, כגון עולת יולדת וכיוצא בה, מעולות שאינן באות משום נדר, ולא משום נדבה.

ג  גוי שהביא שלמים, מקריבין אותן עולות--שהגוי, ליבו לשמיים.  נדר שלמים, ונתנן לישראל על מנת שיתכפר בהן לישראל--אוכלין אותן הישראליים כשלמי ישראל; וכן אם נתנן לכוהן, כוהן אוכלן.

ד  ישראל שהוא משומד לעבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיה--אין מקבלין ממנו קרבן כלל.  אפילו העולה שמקבלין אותה מן הגוי--אין מקבלין אותה מן המשומד הזה, שנאמר "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א,ב):  מפי השמועה למדו--"מכם" ולא כולכם, להוציא את המשומד.  אבל אם היה משומד לשאר עבירות--מקבלין ממנו כל הקרבנות, כדי שיחזור בתשובה.

ה  היה משומד לעבירה, והוא מפורסם וידוע לעשותה, והורגל בה, בין להכעיס בין לתיאבון--אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה.  כיצד:  כגון שהיה רגיל לאכול חלב, בין להכעיס בין לתיאבון, ושגג ואכל חלב, והביא חטאת--אין מקבלין אותה ממנו.

ו  [ה] עולות הגויים--אין מביאין עימהן נסכים, שנאמר "כל האזרח יעשה ככה" (במדבר טו,יג); אבל נסכיהם קרבין משל ציבור, שנאמר "ככה תעשו לאחד, כמספרם" (במדבר טו,יב).  ואינן טעונות סמיכה--שאין סמיכה אלא בישראל, באנשים לא בנשים.

ז  [ו] כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד, בין חובה בין נדבה--סומך עליהן כשהן חיים, חוץ מן הבכור והמעשר והפסח:  שנאמר "וסמך ידו, על ראש קרבנו" (ויקרא ג,ב)--מפי השמועה למדו שכל קרבן במשמע, חוץ מפסח ובכור ומעשר.

ח  [ז] העוף אינו טעון סמיכה.  וכן כל המעות שדינן שייפלו לתיבות של נדבה, שכבר ביארנו בהלכות שקלים שכולן יביאו עולות--אין בעל אותן המעות סומך על אותה העולה, ואינו מביא עליה נסכים אלא נסכיה משל ציבור; ואם היה כוהן, עבודתה ועורה של אנשי משמר.

ט  [ח] הכול סומכין--חוץ מחירש שוטה וקטן, ועבד, ואישה, וסומה, ונוכרי.  ואין השליח סומך--שאין סמיכה אלא בבעלים, שנאמר "וסמך ידו" (ויקרא ג,ב):  לא יד אשתו, ולא יד עבדו, ולא יד שלוחו.  [ט] חמישה שהביאו זבח אחד, כולן סומכין עליו זה אחר זה--לא שיסמכו כולן בבת אחת.  מי שמת והניח קרבנו, עולה או שלמים--הרי יורשו מביאו, וסומך עליו ומביא נסכיו.

י  אין סמיכה בקרבנות הציבור, חוץ משתי סמיכות--על שעיר המשתלח, ועל פר העלם שלושה מן הסנהדרין סומכין עליו; ודבר זה, הלכה מפי משה רבנו--שאין בציבור אלא שתי סמיכות.

יא  אין סומכין אלא בעזרה; סמך חוץ לעזרה, חוזר וסומך בפנים.  ואם היה בעל הקרבן עומד בחוץ, והכניס ידו לפנים וסמך--סמיכתו כשרה:  והוא, שיסמוך בכל כוחו.  ואין סומך אלא טהור; ואם סמך הטמא, סמך.  [יב] ובמקום שסומכין, שוחטין; ותיכף לסמיכה, שחיטה.  ואם שחט במקום אחר, או ששהה--שחיטתו כשרה.  והסמיכה, שיירי מצוה היא; לפיכך אם לא סמך--כיפר, ואינה מעכבת:  ואף על פי כן, מעלין עליו כאילו לא כיפר.

יב  [יג] וצריך הסומך לסמוך בכל כוחו בשתי ידיו, על ראש הבהמה:  שנאמר "על ראש העולה" (ויקרא א,ד)--לא על הצוואר, ולא על הצדדין.  ולא יהא דבר חוצץ בין ידיו, ובין הבהמה.

יג  [יד] וכיצד סומך:  אם היה הקרבן קודשי קודשים--מעמידו בצפון ופניו למערב, והסומך עומד במזרח ופניו למערב, ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו; ומתוודה על חטאת עוון חטאת, ועל אשם עוון אשם, ועל העולה מתוודה עוון עשה, ועוון לא תעשה שניתק לעשה.

יד  [טו] כיצד מתוודה--אומר חטאתי עוויתי פשעתי, ועשיתי כך וכך, וחזרתי בתשובה לפניך, וזו כפרתי.  היה הקרבן שלמים--סומך בכל מקום שירצה מן העזרה, במקום שחיטה.  וייראה לי שאינו מתוודה על השלמים, אבל אומר דברי שבח.


משנה תורה - ספר עבודה - הלכות מעשה הקרבנות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט


יש לך שאלה או הערה?