משנה תורה - ספר נשים - הלכות אישות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה


הלכות אישות פרק ט

א  המקדש שתי נשים שאסור לישא שתיהן משום ערווה, כאחת--אינן מקודשות.  כיצד:  כגון שקידש אישה ובתה, או שתי אחיות כאחת--אין אחת מהן מקודשת.

ב  קידש נשים רבות כאחת ואמר, הרי כולכם מקודשות לי, והיו בהן שתי אחיות, או אישה ובתה, וכיוצא בהן--אין אחת מכולן מקודשת; ואם אמר להן, הראויה מכם לביאה מקודשת לי--הרי כולן מקודשות, חוץ מן האחיות, או אישה ובתה, וכיוצא בהן.

ג  וכן אם אמר להן, הרי כולכם מקודשות לי, והייתה בהן שפחה, או גויה, או אישה אחת ערווה, כגון אשת איש או בתו או אחותו וכיוצא בהן--אין אחת מכולם מקודשת; ואם אמר הראויה מכם לביאה מקודשת לי--הרי כולן מקודשות לו, חוץ מאותה אישה שאין הקידושין תופסין בה.

ד  [ג] אמר לשתי אחיות, הרי אחת מכם מקודשת לי בזה, ונתן להן פרוטה, או שקיבלתה אחת על יד חברתה, וכן האומר לאב, אחת מבנותיך מקודשת לי, וקיבל האב קידושיה--כולן צריכות גט ממנו; ואסור לו לבוא על אחת מהן, מפני שהקידושין תופסין בהן, ואף על פי שאי אפשר לבוא על אחת מהן.

ה  [ד] העושה שליח לקדש לו אישה פלונית, והלך לקדשה לו, וקידש המשלח בעצמו לאימה או לבתה או לאחותה, ואין ידוע איזו מהן נתקדשה ראשונה--שתיהן צריכות גט, ואסורות עליו.

ו  וכן האישה שעשתה שליח לקדשה, והלכה וקידשה היא עצמה לאחר, ואין ידוע איזה מהן קדם--שניהן נותנין לה גט; ואם רצו, אחד נותן גט ואחד כונס.  [ה] במה דברים אמורים, ברחוקין; אבל אם קידשה השליח לאב וקידשה היא עצמה לבן, או לאחיו, וכיוצא בהן--שניהם נותנין גט, והיא אסורה לשניהם.

ז  [ו] האומר לשלוחו, צא וקדש לי אישה, ומת השליח, ואינו יודע אם קידש לו אישה אם לא קידש--הרי זה בחזקת שקידש, שחזקת השליח לעשות שליחותו.  והואיל ואין ידוע איזו אישה קידש לו, הרי זה אסור בכל אישה שיש לה קרובות שהן ערווה עליו, כגון אישה שיש לה בת או אם או אחות וכיוצא בהן:  שאם תאמר יישא זו--שמא אימה קידש לו שלוחו, או אחותה, או בתה.  ומותר באישה שאין לה קרובות כגון אלו.

ח  הייתה לה קרובה, אחות או אם וכיוצא בהן, והייתה הקרובה אשת איש בשעה שעשהו שליח--אף על פי שנתגרשה קודם שימות השליח--הרי זה מותר בה; ואין אומרים שמא קידש השליח את קרובתה אחר שנתגרשה, מפני שלא הייתה ראויה בשעה שעשה השליח, ואין אדם עושה שליח לקדש לו, אלא אישה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות.

ט  [ז] מי שהיו לו חמישה בנים, ועשו כולן את אביהם שליח לקדש להם אישה, ואמר אבי הבנים לאיש שהיו לו חמש בנות, אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבניי, וקיבל האב הקידושין--כל אחת מהן צריכה חמישה גיטין מכל האחין, הואיל וכולן נתנו רשות לאב לקדש להן; מת אחד מהם, כל אחת מהן צריכה ארבעה גיטין, וחליצה מאחד מהם.

י  [ח] האב שהייתה לו בת קטנה, או נערה שהיא ברשותו, ובת בוגרת, ונתנה לו הבוגרת רשות לקדשה, וקידש בתו סתם לאחד--אין הבוגרת בכלל, עד שיפרש ויאמר, בתי הבוגרת, שעשת אותי שליח; לפיכך אין הבוגרת מקודשת, ואחותה מקודשת.

יא  [ט] מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, וכולן ברשותו, וקידש אחת מהן ובשעת הקידושין אמר לבעל, קידשתי לך את בתי הגדולה--אף על פי שיש לומר, שמא גדולה שבגדולות קידש לו, או גדולה שבקטנות, או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות--הרי כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות; והיא לבדה המקודשת.

יב  וכן אם קידש בתו הקטנה--אף על פי שיש לומר, שמא קטנה שבקטנות, או קטנה שבגדולות, או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות--הרי כולן מותרות, חוץ מן הקטנה שבקטנות; והיא לבדה המקודשת:  שמשמע בתי הגדולה, שאין בבנותיו גדולה ממנה; ומשמע קטנה, שאין בהן קטנה ממנה.

יג  [י] נאמן האב לומר על בתו קודם שתבגור, שהיא מקודשת; ואוסרה על הכול.  [יא] האב שאמר, קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה--הרי זו אסורה לעולם על כל אדם, עד שיאמר האב נודע לי שלפלוני קידשתיה; ותהיה צריכה גט ממנו בלבד, ואף על פי שנודע לו אחר שבגרה.

יד  [יב] אמר האב, איני יודע למי קידשתיה, ובא אחד ואמר, אני הוא שקידשתיה--נאמן אף לכנוס, ואינו צריך קידושין אחרים.  [יג] באו שניים, זה אומר אני קידשתיה, וזה אומר אני קידשתיה--שניהן נותנין גט; ואם רצו, אחד כותב גט ואחד כונס.  כנסה, ואחר כך בא אחר ואמר, אני הוא שקידשתיה--אינו נאמן, ואינו אוסרה על בעלה.

טו  [יד] האישה שאמרה, נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי, ובא אחד ואמר, אני הוא שקידשתיך--נאמן ליתן לה גט, ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו; אבל אינו נאמן לכנוס, שמא יצרו תקפו והיא תרגיל לו כדי להתירה.

טז  [טו] האומר לאישה, קידשתיך, והיא אומרת, לא קידשתני--הוא אסור בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו.  היא אומרת, קידשתני, והוא אומר, לא קידשתיך--הוא מותר בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו.  קידשתיך, והיא אומרת, לא קידשת אלא בתי--הוא אסור בקרובות גדולה, וגדולה מותרת בקרוביו; ומותר בקרובות הבת, והבת מותרת בקרוביו.

יז  קידשתי את בתך, והיא אומרת, לא קידשת אלא אותי--הוא אסור בקרובות הבת, והבת מותרת בקרוביו; ומותר בקרובות האם, והאם אסורה בקרוביו.

יח  [טז] וכל אלו שטוענין הקידושין, בשטען הטוען שהיו שם קידושין בפני עדים, והלכו למדינה אחרת או מתו; אבל אם הודו שהיו הקידושין בלא עדים--אין כאן קידושין, כמו שביארנו.

יט  וכל מקום שתאמר האישה לאיש קידשתני, והוא אומר לא קידשתיך--מבקשים ממנו שיכתוב לה גט כדי להתירה לשאר העם, שאין לו בזה הפסד; ואם נתן לה גט מעצמו, כופין אותו ליתן כתובה.

כ  [יז] העושה לו שליח לקדש לו אישה, והלך וקידשה לעצמו--הרי זו מקודשת לשליח; ואסור לעשות כן.  וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר, נקרא רשע.

כא  [יח] העושה שליח לקדש לו אישה, והלך וקידשה, השליח אומר, לעצמי קידשתיה, והאישה אומרת, לראשון ששילחו נתקדשתי--אם לא עשה השליח בעדים, הרי השליח אסור בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו; והאישה אסורה בקרובי המשלח, והמשלח מותר בקרובותיה.  ואם הוחזק השליח בעדים, הרי זו מקודשת לראשון.

כב  [יט] אמרה, איני יודעת למי נתקדשתי, אם לשולח או לשלוחו--אם לא הוחזק השליח בעדים, הרי זו מקודשת לשני; ואם הוחזק שהוא שלוחו, שניהן נותנין גט.  ואם רצו, אחד נותן גט ואחד כונס.

כג  [כ] האישה שעשת שליח לקדשה, והלך וקידשה, ובעת הליכתו ביטלה השליחות וחזרה בה, ואין ידוע אם קודם שקיבל לה הקידושין חזרה או אחר הקידושין--הרי זו מקודשת מספק; וכן האיש שעשה שליח, וחזר בו.

כד  [כא] המקדש אחת מחמש נשים, ואינו יודע איזו מהן קידש, וכל אחת ואחת אומרת, אותי קידש--אסור בקרובות כולן; ונותן גט לכל אחת ואחת, ומניח כתובה אחת ביניהן ומסתלק.  ואם קידש בביאה, קנסו אותו חכמים שייתן כתובה לכל אחת ואחת.  והדבר ידוע שהכתובה שכתב לאחת מהן, אבדה, וכל אחת ואחת אומרת, אני היא שקידשתני וכתבת לי ואבדה כתובתי.

כה  [כב] האישה שיצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני--הרי זו בחזקת מקודשת, אף על פי שאין שם ראיה ברורה; וכל קול שלא הוחזק בבית דין, אין חוששין לו.  וכיצד הוא הקול שתוחזק זו בו שהיא מקודשת:  כגון שבאו שניים והעידו שראו הנרות דולקים ומיטות מוצעות, ובני אדם נכנסין ויוצאין, ונשים שמחות לה ואומרות, נתקדשה פלונית היום נתקדשה פלונית היום.  שמעו אותן אומרות, פלונית תתקדש היום--אין חוששין לה, שמא נזדמנו לקדש ולא נתקדשה:  עד שישמעו שנתקדשה.

כו  וכן אם באו שניים ואמרו, ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו הברה, ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני, והלכו להם העדים למדינה אחרת, או מתו--הרי זה קול שמחזיק אותה מקודשת.

כז  [כג] במה דברים אמורים, שלא הייתה שם אמתלה; אבל אם הייתה שם אמתלה, ושמעו האמתלה ושמעו שנתקדשה--לא הוחזקה מקודשת.  כיצד היא האמתלה:  פלונית נתקדשה על תנאי, או קידושי ספק--לא הוחזקה; אלא שואלין אותה, וסומכין על דבריה, הואיל ואין שם לא ראיה ברורה, ולא קול חזק.

כח  [כד] יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני, ולאחר ימים אמרו אמתלה--אם מראין הדברים לבית דין שהוא כן--סומכין על האמתלה, ולא תוחזק מקודשת; ואם לאו--הואיל ולא נשמעה האמתלה בעת שנשמעו הקידושין, אין חוששין לאמתלה.

כט  [כה] מעשה באחת שיצא עליה קול שנתקדשה לבנו של פלוני, ולאחר זמן שאלו את אביו ואמר, על תנאי כך נתקדשה לו, ולא נתקיים התנאי; ולא סמכו חכמים על דבריו, אלא אמרו, הרי זו ספק מקודשת, וכאילו אין שם אמתלה.

ל  [כו] יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני, ובא שני וקידשה בפנינו--בודקין על קידושי ראשון, שהן בקול:  אם באו עדים בראיה ברורה שהיא מקודשת לראשון, אין קידושי שני כלום; ואם לאו--מגרש ראשון שקידושיו בקול, ונושא השני שקידושיו ודאי.  ואם גירש השני, לא יכנוס הראשון--שמא יאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין, אחר שנתארסה לאחר.

לא  [כז] יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני, ויצא עליה קול אחר כמותו שהיא מקודשת לאחר--אחד כותב גט ואחד כונס, בין ראשון בין אחרון.

לב  [כח] מקום שנהגו לשלח סבלונות לארוסה אחר שתתארס, ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה--חוששין לה, שמא נתקדשה; וצריכה גט מספק, אף על פי שרוב אנשי העיר אין משלחין אלא קודם האירוסין.  ומקום שנהגו כולן לשלח הסבלונות תחילה, ואחר כך מקדשין, וראו סבלונות--אין חוששין לה.

לג  [כט] הוחזק שטר כתובתה--אם דרך מקצת אנשי המקום שמקדשין ואחר כך כותבין, חוששין לה:  ואף על פי שאין שם סופר, אין אומרין שמא מפני הסופר שמצא הקדים וכתב.  ואם דרך כל אנשי המקום שכותבין הכתובה קודם הקידושין, אין חוששין לה.

לד  [ל] שניים אומרין ראינוה שנתקדשה ביום פלוני, ושניים אומרין לא ראינוה--אף על פי שכולם שוכנים בחצר אחת, הרי זו מקודשת:  שאין לא ראינוה ראיה, שדרך העם לקדש בצנעה.

לה  [לא] אמר עד אחד מקודשת היא, והיא אומרת לא נתקדשתי--הרי זו מותרת.  אחד אומר מקודשת, ואחד אומר אינה מקודשת--לא תינשא; ואם נישאת, לא תצא, שהרי היא אומרת, לא נתקדשתי.

לו  אמרה מקודשת אני, ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה--אם נתנה אמתלה לדבריה, ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחילה שאני מקודשת, וראינו בדבריה ממש--הרי זו מותרת לשני.  ואם לא נתנה אמתלה, או שנתנה ואין בה ממש--הרי זו אסורה, וקידושי שני קידושי ספק.  לפיכך נותן לה גט; ותהיה אסורה עליו ועל הכול, עד שיבוא ארוסה.

לז  וכן האישה שבאת ואמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה פנויה אני--אם נתנה אמתלה לדבריה, ויש בדבריה ממש--הרי זו נאמנת.


משנה תורה - ספר נשים - הלכות אישות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה


יש לך שאלה או הערה?