משנה תורה - ספר נשים - הלכות אישות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה


הלכות אישות פרק יד

א  עונה האמורה בתורה--לכל איש ואיש כפי כוחו, וכפי מלאכתו.  כיצד:  בני אדם הבריאים הרכים והענוגים, שאין להם מלאכה שמכשלת כוחן, אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן--עונתן בכל לילה.

ב  הפועלין--כגון החייטין, והאורגין, והבונים, וכיוצא בהן--אם הייתה מלאכתן בעיר, עונתן פעמיים בכל שבת; ואם מלאכתן בעיר אחרת, עונתן פעם אחת בשבת.  החמרים, פעם אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; המלחין, אחת לשישה חודשים.  תלמידי חכמים--עונתן פעם אחת בשבת, מפני שתלמוד תורה מתש כוחן; ודרך תלמידי חכמים, לשמש מיטתן מלילי שבת ללילי שבת.

ג  [ב] יש לאישה לעכב על בעלה, שלא ייצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה, ולא ייצא אלא ברשותה; וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה, למלאכה שעונתה רחוקה, כגון חמר שביקש ליעשות גמל, או גמל ליעשות מלח.  ותלמידי חכמים יוצאין לתלמוד תורה, שלא ברשות נשותיהן, שתיים שלוש שנים; וכן רך וענוג שנעשה תלמיד חכמים, אין אשתו יכולה לעכב.

ד  [ג] נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו; ואין אשתו יכולה לעכב עליו:  והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה, כראוי לכל אחת ואחת.  ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת, אלא כל אחת ואחת לעצמה.

ה  [ד] וכמה היא עונתן, לפי מניינן.  כיצד:  פועל שהיו לו שתי נשים--יש לזו עונה אחת בשבת, ולזו עונה אחת בשבת; היו לו ארבע נשים--נמצאת עונת כל אחת מהן, פעם אחת בשתי שבתות.  וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים.

ו  לפיכך ציוו חכמים שלא יישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש.

ז  [ה] המדיר את אשתו שתאמר לאחרים מה שאמר לה או מה שאמרה לו מדברי שחוק וקלות ראש שמדבר אדם עם אשתו על עסקי תשמיש--הרי זה יוציא, וייתן כתובה:  שאין זו יכולה להעז פניה, ולומר לאחרים דברי קלון.  וכן אם הדירה שתהיה מתהפכת בשעת תשמיש, כדי שלא תתעבר, או הדירה שתעשה מעשה שוטים, ודברים שאינן אלא כשטות--הרי זה יוציא, וייתן כתובה.

ח  [ו] המדיר את אשתו מתשמיש המיטה--שבת אחת, ממתינין לו; יתר על כן--יוציא וייתן כתובה, או יפר נדרו:  ואפילו היה מלח שעונתו לשישה חודשים--שכיון שנדר, הרי ציערה ונתייאשה.  וכיצד מדירה:  אם אמר לה תשמישי אסור עלייך, או שנשבע שלא ישמש מיטתו--לא נדר כלום; ואם נשבע--נשבע לשוא, מפני שהוא משועבד לה.  אמר לה, הנאת תשמישך אסורה עליי--הרי זה נדר, ואסור לשמש:  שאין מאכילין את האדם, דבר האסור לו.

ט  [ז] אסור לאדם למנוע את אשתו עונתה; ואם מנע כדי לצערה--עבר בלא תעשה של תורה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות כא,י).  ואם חלה או תשש כוחו, ואינו יכול לבעול--ימתין שלושה חודשים, עד שיבריא:  שאין לך עונה גדולה מזו.  ואחר כך, או ייטול ממנה רשות, או יוציא וייתן כתובה.

י  [ח] האישה שמנעה בעלה מתשמיש המיטה--היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה:  אם אמרה, מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי--כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה בשביה שתיבעל לשנוי לה; ותצא בלא כתובה כלל, ותיטול בליותיה הקיימין, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן.  ואינה נוטלת משל בעל כלום; ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה, פושטת ונותנת לו.  וכן כל שנתן לה מתנה, מחזרת אותן, שלא נתן לה, על מנת שתיטול ותצא.

יא  [ט] ואם מרדה מתחת בעלה, כדי לצערו ואמרה, הריני מצערת אותו בכך, מפני שעשה לי כך וכך, או מפני שקיללני, או מפני שעשה עימי מריבה, וכיוצא בדברים אלו--שולחים לה מבית דין ואומרין לה, הוי יודעת שאם את עומדת במרדך, אפילו כתובתך מאה מנה, הפסדת אותה; ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסייות ובבתי מדרשות בכל יום ארבע שבתות זו אחר זו, ואומרים פלונית מרדה על בעלה.  [י] ואחר ההכרזה, שולחין לה פעם שנייה, ואומרים לה, אם את עומדת במרדך, הפסדת כתובתיך.

יב  אם עמדה במרדה ולא חזרה--נמלכין בה, ותאבד כתובתה, ולא יהיה לה כתובה כלל; ואין נותנין לה גט, עד שנים עשר חודש, ואין לה מזונות, כל שנים עשר חודש.  ואם מתה קודם הגט, בעלה יורשה.

יג  [יא] כסדר הזה עושין לה, אם מרדה כדי לצערו--ואפילו הייתה נידה או חולה שאינה ראויה לתשמיש, ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לשישה חודשים, ואפילו יש לו אישה אחרת.  [יב] וכן ארוסה שהגיע זמנה להינשא, ומרדה כדי לצערו ולא נישאת--הרי זו מורדת מתשמיש.  וכן יבמה שלא רצת להתייבם, כדי לצערו--כסדר הזה, עושין להן.

יד  [יג] המורדת הזאת--כשהיא יוצאת אחר שנים עשר חודש בלא כתובה, תחזיר כל דבר שהוא של בעל.  אבל נכסים שהכניסה לו ובליותיהן קיימים--אם תפסה, אין מוציאים מידה; ואם תפסן הבעל, אין מוציאין מידו.  וכן כל מה שאבד מנכסיה שקיבל הבעל אחריותן עליו, אינו משלם לה כלום.

טו  זה הוא דין התלמוד, במורדת.  [יד] ואמרו הגאונים שיש להם בבבל מנהגות אחרות, במורדת; ולא פשטו אותן המנהגות ברוב ישראל, ורבים וגדולים חולקין עליהם ברוב המקומות.  ובדין התלמוד, ראוי לתפוס ולדון.

טז  [טו] המורד על אשתו ואמר, הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה, מפני שאני שנאתיה--מוסיפין לה על כתובתה, משקל שש ושלושים שעורה של כסף בכל שבת ושבת; ויישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב.  ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת--הרי הוא עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יגרע" (שמות כא,י):  שאם שנא, ישלח; אבל לענות, אסור.  ולמה לא ילקה על לאו זה, מפני שאין בו מעשה.

יז  [טז] איש ואשתו שבאו לבית דין--הוא אומר, זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת, לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עימו, וכן אם טענה היא ואמרה, שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר, לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עימה--מחרימין בתחילה, על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין; ואחר כך, אם לא הודו--אומרין להם, התייחדו בפני עדים.  נתייחדו ועדיין הם טוענין, מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כוח הדיין; אבל לבעול בפני אדם אי אפשר, לפי שאסור לבעול בפני כל בריה.

יח  [יז] האישה שחלתה--חייב לרפא אותה, עד שתבריא.  ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה, ואמר לה, הרי כתובתיך מונחת, או רפאי עצמך מכתובתיך, או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך--שומעין לו; ואין ראוי לעשות כן, מפני דרך ארץ.

יט  [יח] נשבת, חייב לפדותה.  אם היה כוהן שכבר נאסרה עליו--פודה אותה, ומחזירה לבית אביה; ואפילו היו בעיר אחרת, מיטפל בה עד שמחזירה למדינתה, ומגרשה, ונותן לה כל כתובתה.  היה בעלה ישראל שהשבויה מותרת לו, מחזירה לו לאישה כמות שהייתה; ואם רצה אחר כך, מגרשה ונותן לה כתובתה.

כ  [יט] אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו, ביתר על דמיה, אלא במה שהיא שווה, כשאר השבויות.  היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר, הריני מגרשה וזו כתובתה, תלך ותפדה את עצמה--אין שומעין לו; אלא כופין אותו ופודה אותה, אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה, ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה.  במה דברים אמורים, בפעם ראשונה; אבל אם פדיה, ונשבת פעם שנייה, ורצה לגרשה--הרי זה מגרש וייתן כתובה, והיא תפדה את עצמה.

כא  [כ] מי שנשבת אשתו, והוא במדינת הים--בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בהכרזה, ופודין אותה כדרך שהבעל פודה.

כב  [כא] המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובתה, ונשבת אחר שהדירה--אינו חייב לפדותה:  שמעת שהדירה, נתחייב לגרשה וליתן כתובתה.

כג  [כב] האישה שהייתה אסורה על בעלה מאיסורי לאוין, ונשבת--אינו חייב לפדותה, אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה עצמה.  והלוא השבויה אסורה לכוהן, והרי הוא פודה אותה--מפני שלא הייתה אסורה מקודם, ואיסור השביה הוא שגרם לה.

כד  [כג] מתה אשתו--חייב בקבורתה, ולעשות לה הספד וקינים, כדרך כל המדינה; ואפילו עני שבישראל, לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננת.  ואם היה עשיר, הכול לפי כבודו; ואם היה כבודה יותר מכבודו, קוברין אותה לפי כבודה:  שהאישה, עולה עם בעלה; ואינה יורדת, ואפילו לאחר מיתה.

כה  [כד] לא רצה לקבור את אשתו, ועמד אחד מדעת עצמו וקברה--מוציאין מבעלה בעל כורחו ונותנין לזה, כדי שלא תהיה זו מושלכת לכלבים.  היה במדינה אחרת כשמתה אשתו--בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בלא הכרזה, וקוברין אותה לפי ממון הבעל, ולפי כבודו או לפי כבודה.


משנה תורה - ספר נשים - הלכות אישות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה


יש לך שאלה או הערה?