משנה תורה - ספר נשים - הלכות אישות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה


הלכות אישות פרק כ

א  ציוו חכמים שייתן אדם מנכסיו מעט לבתו, כדי שתינשא בו; וזה הוא הנקרא פרנסה.  המשיא את בתו סתם, לא יפחות לה מכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל כמו שביארנו.  במה דברים אמורים, בשהיה האב עני; אבל אם היה עשיר, הרי זה ראוי ליתן לה כפי עושרו.  [ב] פירש על הבעל שאין לה כלום, ושיכניסנה ערומה--אין לה כלום; ולא יאמר הבעל, כשתבוא לביתי אכסנה, אלא מכסה, והיא בבית אביה.

ב  [ג] האב שמת והניח בת--אומדין דעתו כמה היה בליבו ליתן לה לפרנסתה, ונותנין לה; ומניין יודעין אומדן דעתו--מריעיו ומיודעיו, וממשאו ומתנו וכבודו.  וכן אם השיא בת בחייו, אומדין בה.  ואם לא ייוודע לבית דין אומדן דעתו, נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה.

ג  [ד] הניח בנות רבות--כל שתבוא להינשא, נותנין לה עישור הנכסים; ושלאחריה, עישור מה ששיירה ראשונה; ושלאחריה, עישור מה ששיירה שנייה.  ואם באו כולן להינשא כאחת--ראשונה נוטלת עישור, והשנייה עישור מה ששיירה ראשונה, והשלישית עישור מה ששיירה שנייה, וכן אפילו הן עשר; וחוזרות וחולקות כל העישורים בשווה, ושאר הנכסים לאחים.

ד  [ה] עישור זה שהוא לפרנסה, אינו מתנאיי כתובה; לפיכך אפילו לתקנת אחרונים, אינו ניטל אלא מן הקרקע.  ויש לה לגבות עישור זה, משכירות הקרקע; ואם רצו האחין ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקע, נותנין.

ה  [ו] הבת בעישור זה, כבעל חוב של אחין היא; לפיכך נוטלת אותו מן הבינונית, בלא שבועה.  ואם מתו האחין, נוטלת אותו מבניהם מן הזיבורית ובשבועה--שהרי היא נפרעת, מנכסי יתומים, והבא ליפרע מנכסי יתומים, לא ייפרע אלא מן הזיבורית ובשבועה כמו שיתבאר בהלכות הלוואה.  [ז] והאחים שמכרו או מישכנו קרקע אביהם--הבת טורפת מן הלקוחות פרנסתה, כדרך שטורפים כל בעלי חובות מן הלקוחות, כמו שיתבאר בהלכות הלוואה.

ו  [ח] מי שהשיא בנות גדולות, ונשארו קטנות, ומת בלא בן--אין נוטלין פרנסה לקטנות ואחר כך חולקות את הנכסים, אלא חולקות כולן בשווה.  [ט] מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים, ולא הספיקה השנייה לגבות עד שמת הבן, ונפלו כל הנכסים לשתיהן--אין השנייה נוטלת עישור, אלא חולקות בשווה; וזכת ראשונה, בעישור שלה.  [י] מי שציווה בשעת מיתה, אל תפרנסו בנותיי מנכסיי--שומעים לו, שאין זה מתנאיי כתובה.

ז  [יא] מי שמת והניח אלמנה ובת, כבר ביארנו שמזונות האלמנה קודמין למזונות הבת.  וכן אם נישאת הבת--אינה נוטלת עישור נכסים, מפני מזונות האלמנה; ואפילו מתה הבת אחר שנישאת, אין הבעל יורש פרנסה הראויה להינתן לה, שהרי הנכסים כולן, בחזקת האלמנה שתהא ניזונת מהן.

ח  [יב] קטנה יתומה שהשיאתה אימה או אחיה לדעתה, ונתנו לה מאה או חמישים זוז--יכולה היא משתגדיל להוציא מידם פרנסה הראויה לה, או באומדן דעת האב או עישור הקרקעות:  ואפילו לא היו האחין זנין אותה; ואף על פי שלא מיחת בשעת נישואין, מפני שהקטנה אינה בת מחאה.

ט  [יג] נישאת הבת אחר שגדלה, בין נערה בין בוגרת, ולא תבעה פרנסתה--איבדה פרנסתה; ואם מיחת בעת נישואיה, הרי זו מוציאה את הראוי לה כל זמן שתרצה.

י  בגרה ועודה בבית אביה, בין שבגרה אחר מותו בין שהניחה בוגרת--אם פסקו האחין מזונותיה שהרי אין לה מזונות כמו שביארנו, ושתקה ולא תבעה פרנסתה--איבדה פרנסתה; ואם מיחת, לא איבדה פרנסתה.

יא  לא פסקו האחין מזונותיה, וזנו אותה בבגר--אף על פי שלא מיחת, לא איבדה פרנסתה כל זמן שהן זנין אותה:  שיש לה לטעון, מפני שהן זנין אותה, אף על פי שאינן חייבין, והיא עדיין לא נישאת; מפני זה לא תבעה פרנסתה.

יב  [יד] מי שציווה ליתן לבתו כך וכך מעות לפרנסתה ליקח בהן קרקע, בין שהיה שכיב מרע בין שהיה בריא, ומת, והרי המעות ביד השליש, ואמרה הבת תנו אותם לבעלי, כל מה שירצה יעשה בהן--אם הייתה גדולה ונישאת, הרשות בידה; ואם עדיין מאורסת היא, יעשה שליש מה שהושלש בידו; ואם עדיין קטנה היא--אפילו נישאת--אין שומעין לה, אלא יעשה השליש כמו שציווהו האב.


משנה תורה - ספר נשים - הלכות אישות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה


יש לך שאלה או הערה?