משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז


הלכות מלווה ולווה פרק ד

א  נשך ותרבית אחד הוא--שנאמר "את כספך--לא תיתן לו, בנשך; ובמרבית, לא תיתן אוכלך" (ויקרא כה,לז), ולהלן הוא אומר "נשך כסף נשך אוכל:  נשך, כל דבר אשר יישך" (דברים כג,כ).  ולמה נקרא שמו נשך--מפני שהוא כנושך, שמצער חברו ואוכל בשרו.  ולמה חלקן הכתוב, לעבור עליו בשני לאוין.

ב  כדרך שאסור לנותן להלוות בריבית, כך אסור ללוקח ללוות בריבית:  שנאמר "לא תשיך לאחיך" (דברים כג,כ)--מפי השמועה למדו שזו אזהרה ללווה, כלומר לא תינשך לאחיך.

ג  וכן אסור להתעסק בין לווה ומלווה בריבית.  וכל מי שהיה ערב, או סופר, או עד ביניהן--הרי זה עובר בלא תעשה:  שנאמר "לא תשימון עליו, נשך" (שמות כב,כד), זו אזהרה אף לעדים ולערב ולסופר.

ד  הא למדת, שהמלווה בריבית עובר על שישה לאוין--"לא תהיה לו, כנושה" (שמות כב,כד), "את כספך--לא תיתן לו, בנשך" (ויקרא כה,לז), "ובמרבית, לא תיתן אוכלך" (שם), "אל תיקח מאיתו נשך ותרבית" (ויקרא כה,לו), "לא תשימון עליו, נשך" (שמות כב,כד), "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).  והלווה עובר בשניים--"לא תשיך לאחיך" (דברים כג,כ), "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול".

ה  ערב, ועדים, וכיוצא בהן--אין עוברין אלא משום "לא תשימון עליו, נשך" (שמות כב,כד).  וכל מי שהיה סרסור בין שניהם, או שסייע אחד מהן, או הורהו--עובר משום "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).

ו  [ג] אף על פי שהמלווה והלווה עוברין על כל אלו הלאוין, אינן לוקין, מפני שניתן להישבון:  שכל המלווה בריבית--אם הייתה ריבית קצוצה, שהיא אסורה מן התורה--הרי זו יוצאה בדיינין, ומוציאין אותה מן המלווה, ומחזירין ללווה; ואם מת המלווה, אין מוציאין מיד הבנים.

ז  [ד] הניח להם אביהם מעות של ריבית--אף על פי שהן יודעין שהן של ריבית, אינן חייבים להחזיר.  הניח להם פרה וטלית של ריבית, וכל דבר המסויים--חייבים להחזיר, מפני כבוד אביהן.  במה דברים אמורים, בשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת.  אבל אם לא עשה תשובה, אין חוששין לכבודו; ואפילו דבר המסויים, אין מחזירין.

ח  [ה] הגזלנין ומלווי בריבית שהחזירו--אין מקבלין מהן, כדי לפתוח להן דרך לתשובה; וכל המקבל מהן, אין רוח חכמים נוחה הימנו.  ואם הייתה הגזילה קיימת, והריבית דבר מסויים, והרי הוא בעצמו--מקבלין מהן.

ט  [ו] שטר שכתוב בו ריבית, בין קצוצה בין של דבריהם--גובה את הקרן, ואינו גובה את הריבית.  קדם וגבה הכול, מוציאין ממנו הריבית הקצוצה; אבל אבק ריבית, שהוא מדבריהם--אינו גובה מן הלווה למלווה, ואין מחזירין אותו מן המלווה ללווה.

י  [ז] כל הכותב שטר ריבית, הרי זה ככותב ומעיד עליו עדים שכפר בה' אלוהי ישראל.  וכן כל הלווה ומלווה בריבית בינן לבין עצמן--שניהן ככופרים בה' אלוהי ישראל, וכפרו ביציאת מצריים שנאמר "את כספך--לא תיתן לו, בנשך . . . אני, ה' אלוהיכם, אשר הוצאתי אתכם, מארץ מצריים" (ויקרא כה,לז-לח).

יא  [ח] אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו בריבית--אף על פי שאינו מקפיד, ומתנה הוא שנותן להן--הרי זה אסור, שמא ירגילם בדבר זה.

יב  [ט] תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ונתן לו יתר על מה שלווה ממנו--הרי זה מותר, שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה:  שהרי הן יודעין חומר איסור הריבית.

יג  [י] המלווה את חברו, ומצא הלווה יתר, או שהחזיר לו חובו, ומצא יתר--אם בכדי שהדעת נוטה--חייב להחזיר; ואם לאו--מתנה הוא שנתן לו, או גזילה הייתה לו בידו והבליע לו בחשבון, או אחר ציווה לו להבליע לו.

יד  בכמה הדעת נוטה--באחת ובשתיים או בחמישה או בעשרה, שמא חמישה חמישה מנה או עשרה עשרה.  וכן אם מצא יתר מניין החמישיות או מניין העשרות--חייב להחזיר לו, שמא האחדים שהיה מונה בהן החמישיות או העשרות נתערבו עם העשרות.

טו  [יא] המלווה את חברו על המטבע, וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע, ופירש משקלו, והוסיפו על משקלו--אם הוזלו הפירות מחמת התוספת--מנכה לו שיעור התוספת, ואפילו הוסיפו עליו כל שהוא; ואם לא הוזלו מחמת התוספת--אינו מנכה לו, אלא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה.

טז  במה דברים אמורים, בשהוסיפו עליו עד חמישיתו, כגון שהיה משקלו ארבעה ועשוהו חמישה.  אבל אם הוסיפו עליו יתר על חמישיתו--מנכה לו כל התוספת, אף על פי שלא הוזלו הפירות.  והוא הדין למלווה על המטבע, ופחתו ממנו.

יז  [יב] המלווה את חברו על המטבע, ונפסל--אם יכול להוציאו במדינה אחרת, ויש לו דרך לאותה מדינה--נותן לו ממטבע שהלווהו, ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני; ואם אין לו דרך לשם, נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה.  וכן בכתובה.

יח  [יג] הורו מקצת הגאונים, שהלווה שמחל למלווה בריבית שלקח ממנו, או שעתיד ליקח--אף על פי שקנו מידו שמחל או נתן מתנה, אינו מועיל כלום:  שכל ריבית שבעולם מחילה היא; אבל התורה לא מחלה, ואסרה מחילה זו.  ולפיכך אין המחילה מועלת בריבית, אפילו בריבית של דבריהם.

יט  ייראה לי, שאין הוראה זו נכונה; אלא מאחר שאומרים למלווה, החזר לו, וידע הלווה שדבר אסור עשה, ושיש לו ליטול ממנו--אם רצה למחול, מוחל כדרך שמוחל הגזל.  ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנין ומלווי בריבית שהחזירו--אין מקבלין מהן, מכלל שהמחילה להם מועלת.

כ  [יד] נכסי יתומים--מותר ליתן אותם לאדם נאמן שיש לו נכסים טובים רבים, קרוב לשכר ורחוק להפסד.  כיצד:  אומרים לו תהיה נושא ונותן בהן--אם היה שם ריוח, תן להם חלקן מן הריוח, ואם יש שם הפסד, אתה תפסיד לבדך.  שזה אבק ריבית הוא; וכל אבק ריבית אינה אסורה אלא מדבריהם, ובנכסי יתומים לא גזרו.


משנה תורה - ספר משפטים - הלכות מלווה ולווה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז


יש לך שאלה או הערה?