משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


הלכות שבת פרק טז

א  מקום שלא הוקף לדירה אלא שיהיה תשמישו לאוויר--כגון גינות ופרדסים, וכגון המקיף מקום מן הארץ לשומרו, וכיוצא בהן--אם יש בגובה המחיצות עשרה טפחים או יתר, הרי הוא כרשות היחיד לחייב המוציא והזורק והמושיט ממנו לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכו.  ואין מטלטלין בכולו, אלא אם כן יש בו בית סאתיים או פחות; אבל אם היה בו יתר על בית סאתיים, אסור לטלטל בו אלא בארבע אמות ככרמלית.

ב  וכן עמוד שגבוה עשרה ורחב בית סאתיים, מטלטלין על כולו; היה רחב על בית סאתיים, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות.  סלע שבים--היה גבוה פחות מעשרה--מטלטלין מתוכו לים, ומן הים לתוכו:  שהכול כרמלית.  היה גבוה עשרה--אם רוחבו מארבעה טפחים עד בית סאתיים, הואיל ומותר לטלטל בכולו, אין מטלטלין לא מתוכו לים, ולא מן הים לתוכו.  היה יתר מבית סאתיים--אף על פי שהוא רשות היחיד, הואיל ואסור לטלטל בו אלא בארבע אמות ככרמלית, הרי זה מותר לטלטל מתוכו לים, ומן הים לתוכו:  שזה דבר שאינו מצוי הוא, ולא גזרו בו.

ג  כמה היא בית סאה, חמישים אמה על חמישים אמה; נמצא בית סאתיים, מקום שיש בשיבורו חמשת אלפים אמה.  וכל מקום שיש בו כמידה הזאת--בין שהיה מרובע שהוא שבעים ושיירים על שבעים ושיירים, בין שהיה עגול, בין שאר הצורות--הרי זה נקרא בית סאתיים.

ד  מקום שלא הוקף לדירה שיש בו בית סאתיים--אם היה אורכו כשניים ברוחבו כדי שיהיה מאה על חמישים כחצר המשכן, מותר לטלטל בכולו; אבל אם היה אורכו יתר על שניים ברוחבו אפילו אמה אחת, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות:  שלא עשו בית סאתיים שתשמישו לאוויר כשאר החצרות, אלא מחצר המשכן.

ה  מקום שהוקף שלא לשם דירה--אם פרץ בו פרצה יתר על עשר אמות בגובה עשרה טפחים, וגדרה לשם דירה--מותר לטלטל בכולו; ואפילו פרץ אמה וגדרה לשם דירה, ופרץ אמה וגדרה לשם דירה, עד שהשלימה ליתר מעשר--מותר לטלטל בכולו, אף על פי שיש בו כמה מילין.

ו  מקום יתר מבית סאתיים שהוקף לדירה--אם נזרע רובו--הרי הוא כגינה, ואסור לטלטל בכולו.  נזרע מיעוטו--אם נזרע ממנו בית סאתיים, מותר לטלטל בכולו; ואם היה המקום הזרוע יתר מבית סאתיים, אסור לטלטל בכולו.  ניטע רובו--הרי הוא כחצר, ומותר לטלטל בכולו.  נתמלא מים, אפילו היו עמוקים הרבה--אם היו ראויין לתשמיש, הרי הן כנטעים ומותר לטלטל בכולו; ואם אינן ראויין, אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות.

ז  מקום שהוקף שלא לשם דירה שיש בו בית שלוש סאין, וקירו בו בית סאה--קירויו מתירו, שפי תקרה יורד וסותם.

ח  נפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו--חצר מותרת כשהייתה; והקרפף אסור כשהיה, שאין אוויר החצר מתירו.

ט  [ח] היה יתר מבית סאתיים, ובא למעטו באילנות--אינו מיעוט.  בנה בו עמוד בצד הכותל גבוה עשרה, ורחב שלושה או יתר--הרי זה מיעוט; פחות משלושה--אינו מיעוט, שכל פחות משלושה כלבוד הוא.  וכן אם הרחיק מן הכותל שלושה, ועשה מחיצה--מיעט; פחות משלושה, לא עשה כלום.

י  [ט] טח את הכותל בטיט--אף על פי שאינו יכול לעמוד בפני עצמו, הרי זה מיעוט.  הרחיק מן התל שלושה, ועשה מחיצה--הועיל; עשה מחיצה על שפת התל, אינו מועיל, שהעושה מחיצה על גבי מחיצה, אינו מועיל.  נבלעה מחיצה התחתונה, והרי העליונה קיימת--הואיל ונעשת העליונה לשם דירה, והרי אין שם נראה אלא היא--הרי זה הועיל, ומותר לטלטל בכולה.

יא  [י] רחבה שאחורי בתים, יתרה על בית סאתיים--אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, ואפילו היה פתח הבית פתוח לתוכה; ואם פתח הפתח לשם, ואחר כך הקיפה--הרי זו כמוקפת לדירה, ומותר לטלטל בכולה.

יב  [יא] רחבה הפתוחה למדינה מצד אחד, ומצד אחד פתוחה לשביל המגיע לנהר--עושה לה לחי מצד המדינה, ויהיה מותר לטלטל בכולה, ומתוכה למדינה, ומן המדינה לתוכה.

יג  [יב] יחיד ששבת בבקעה, ועשה מחיצה סביב לו--אם יש בה עד בית סאתיים, מותר לטלטל בכולה; ואם הייתה יתר על בית סאתיים, אינו מטלטל בה אלא בארבע אמות.  וכן, אם היו שניים.  אבל שלושה ישראליים או יתר עליהן ששבתו בבקעה--הרי הן שיירה, ומותר להם לטלטל בכל צורכן, אפילו כמה מילין:  והוא שלא יישאר מן המחיצה שהקיפו, בית סאתיים פנוי בלא כלים; אבל אם נשאר בית סאתיים פנוי בלא כלים, ולא היו צריכים לו--אסורים לטלטל בכל המחיצה, אלא בארבע אמות.  ואין הקטן משלים לשיירה.

יד  [יג] שלושה שהקיפו כדי צורכן וקנו שביתה, ואחר כך מת אחד מהן--הרי הם מותרין לטלטל בכולה; קנו שניים שביתה ביתר מבית סאתיים, ואחר כך בא להם שלישי--אסורין לטלטל אלא בארבע אמות, כשהיו קודם שיבוא זה:  שהשביתה היא הגורמת, לא הדיורין.

טו  [יד] שלושה מקומות המוקפין שלא לשם דירה זה בצד זה ופתוחים זה לזה, שניים החיצונים רחבים והאמצעי קצר, שנמצאו לשניים החיצונים פסין מכאן ומכאן, והיה יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה--נעשו כשיירה, ונותנין להם כל צורכן.  היה האמצעי רחב ושניים החיצונים קצרים, שנמצא האמצעי בפסין משני רוחותיו--הרי הוא מובדל משניים החיצונים; לפיכך אם שבת יחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה, אין נותנין להן כל צורכן, אלא כל אחד ואחד, יש לו בית סאתיים במקומו.  היה יחיד בזה ויחיד בזה ושניים באמצעי, או שניים בזה ושניים בזה ואחד באמצעי--נותנין להן כל צורכן.

טז  [טו] כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, אינה מחיצה; וכל מחיצה שאינה עשויה לנחת, אינה מחיצה; וכל מחיצה שאינה עשויה אלא לצניעות בלבד, אינה מחיצה.  וכל מחיצה שאין בגובהה עשרה טפחים או יתר, אינה מחיצה גמורה; גידור חמישה ומחיצה חמישה, מצטרפין.

יז  [טז] כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד, אינה מחיצה.  אבל אם היה פרוץ כעומד, הרי זו מותרת--ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות, פרצה שהיא יתר על עשר אמות.  אבל עשר אמות, הרי היא כפתח; ואם היה לפרצה זו צורת פתח, אף על פי שיש בה יותר מעשר, אינה מפסדת המחיצה--והוא, שלא יהא הפרוץ מרובה.

יח  [יז] במה דברים אמורים, בזמן שהפרצות משלושה טפחים ומעלה; אבל אם היו הפרצות, כל פרצה מהן פחותה משלושה--הרי זו מותרת, ואף על פי שהפרוץ מרובה על העומד:  שכל פחות משלושה, הרי הוא כלבוד.

יט  [יח] כיצד:  הרי שהקיף בקנים, ואין בין קנה לחברו שלושה טפחים, או שהקיף בחבלים, ואין בין חבל לחברו שלושה טפחים--הרי זו מחיצה גמורה, אף על פי שהיא שתי בלא ערב, או ערב בלא שתי.  וצריך שיהיה גובה הקנה עשרה, או שיהיה מן הארץ עד סוף עובי החבל העליון עשרה אם הקיף בחבלים--שאין מחיצה פחותה מעשרה.  וכל השיעורין האלו, הלכה למשה מסיניי הן.

כ  [יט] צורת הפתח האמורה בכל מקום--היא אפילו קנה וכיוצא בו מכאן, וקנה מכאן, וקנה על גביהן:  גובה שני הלחיים, עשרה טפחים או יתר; והקנה וכיוצא בו שעל גביהן, אף על פי שאינו נוגע בשני הלחיים אלא יש ביניהן כמה אמות, הואיל וגובה הלחיים עשרה, הרי זו צורת הפתח.  וצורת הפתח שאמרו--צריכה שתהא בריאה לקבל דלת, אפילו דלת של קש.

כא  [כ] פתח שצורתו כיפה--אם יש באורך רגלי הכיפה עשרה טפחים, הרי זה צורת פתח; וצורת פתח שעשה אותה מן הצד--אינה כלום, שאין דרך הפתחים להיות בקרן זווית אלא באמצע.

כב  [כא] בכול עושין מחיצה--בין בכלים, בין באוכלים, בין באדם; אפילו בבהמה, ושאר מיני חיה ועוף--והוא שיהיו כפותים, כדי שלא ינודו.

כג  [כב] מחיצה העומדת מאליה, הרי זו כשרה.  ומחיצה הנעשית בשבת, הרי זו מחיצה; ואם נעשת בשגגה, מותר לטלטל בה באותה שבת--והוא, שתיעשה שלא לדעת המטלטל.  אבל אם נתכוון אדם לזו המחיצה שתיעשה בשבת כדי לטלטל בה, אף על פי שעשה אותה העושה בשגגה, וכן אם נעשת במזיד, אף על פי שלא נתכוון זה לטלטל בה--הרי זה, אסור לטלטל בה.

כד  [כג] מותר לעשות מחיצה של בני אדם בשבת, שיעמוד זה בצד זה, ובלבד שלא יידעו אלו העומדין, שבשביל לעשותן מחיצה הועמדו; ולא יעמיד אותן אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותן אחר שלא לדעתו.

כה  [כד] אילן שהוא מסך על הארץ--אם אין נופו גבוה מן הארץ שלושה טפחים--ממלא בין בדיו ועליו תבן וקש וכיוצא בהן, וקושרן בארץ, עד שיעמוד ברוח מצויה ולא יתנדנד, ומטלטל תחת כולו:  והוא שיהיה תחתיו, עד בית סאתיים; אבל אם היה יתר מבית סאתיים, אין מטלטלין תחתיו אלא בארבע אמות, מפני שתחתיו, מקום שלא הוקף לדירה הוא.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


יש לך שאלה או הערה?