משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


הלכות שבת פרק כט

א  מצות עשה מן התורה, לקדש יום השבת בדברים--שנאמר "זכור את יום השבת, לקדשו" (שמות כ,ז), כלומר זוכרהו זכירת שבח וקידוש; וצריך לזוכרהו בכניסתו, וביציאתו--בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה.

ב  וזה הוא נוסח קידוש היום:  ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו; ושבת קודשו באהבה וברצון הנחילנו--זיכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש, זכר ליציאת מצריים:  כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, ושבת קודשך באהבה וברצון הנחלתנו.  ברוך אתה ה', מקדש השבת.

ג  וזה הוא נוסח ההבדלה:  ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחושך, ובין ישראל לגויים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה.  ברוך אתה ה', המבדיל בין קודש לחול.

ד  עיקר הקידוש, בלילה; אם לא קידש בלילה, בין בשוגג בין במזיד--מקדש והולך, כל היום כולו.  ואם לא הבדיל בלילה--מבדיל למחר, ומבדיל והולך עד סוף יום רביעי; אבל אינו מברך על האור, אלא בלילי מוצאי שבת בלבד.

ה  אסור לאדם לאכול או לשתות יין, משיקדש היום--עד שיקדש.  וכן משייצא היום, אסור לו להתחיל לאכול ולשתות, ולעשות מלאכה, או לטעום כלום--עד שיבדיל; ולשתות המים, מותר.  שכח או עבר, ואכל ושתה קודם שיקדש או קודם שיבדיל--הרי זה מקדש ומבדיל, אחר שאכל.

ו  מדברי סופרים לקדש על היין, ולהבדיל על היין.  ואף על פי שהבדיל בתפילה, צריך להבדיל על הכוס; ומאחר שיבדיל ויאמר בין קודש לחול, מותר לו לעשות מלאכה, אף על פי שלא הבדיל על הכוס.  ומברך על היין תחילה, ואחר כך מקדש; ואינו נוטל את ידיו, עד שיקדש.

ז  כיצד הוא עושה:  לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יתר, ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ, וממלאהו יין, ואוחזו בימינו, ומגביהו מן הקרקע טפח או יתר, ולא יסייע בשמאל.  ומברך על הגפן, ואחר כך מקדש; ומנהג פשוט בכל ישראל, לקרות בתחילה פרשת "ויכולו" (בראשית ב,א), ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מקדש.  ושותה מלוא לוגמיו, ומשקה כל בני חבורה; ואחר כך נוטל ידיו, ומברך המוציא ואוכל.

ח  אין קידוש, אלא במקום סעודה.  כיצד:  לא יקדש בבית זה, ויאכל בבית אחר; אבל אם קידש בזווית זו, אוכל בזווית שנייה.  ולמה מקדשין בבית הכנסת, מפני האורחין שאוכלין ושותין שם.

ט  היה מתאווה לפת יותר מן היין, או שלא היה לו יין--הרי זה נוטל ידיו תחילה, ומברך המוציא, ומקדש, ואחר כך בוצע ואוכל.  ואין מבדילין על הפת, אלא על הכוס.

י  מי שנתכוון לקדש על היין בלילי שבת, ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש--הרי זה מקדש על הפת, ואינו מקדש על היין אחר שנטל ידיו לסעודה.  ומצוה לברך על היין ביום השבת, קודם שיסעוד סעודה שנייה; וזה הוא הנקרא קידושא רבא.  מברך בורא פרי הגפן בלבד, ושותה, ואחר כך ייטול ידיו, ויסעוד; ואסור לו לאדם שיטעום כלום, קודם שיקדש.  וגם קידוש זה, לא יהיה אלא במקום סעודה.

יא  יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף על פי שלא נכנסה השבת; וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום, אף על פי שעדיין היא שבת:  שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו, בין קודם לשעה זו במעט.

יב  מי שהיה אוכל בערב שבת, וקדש עליו היום והוא בתוך הסעודה--פורס מפה על השולחן, ומקדש; וגומר סעודתו, ואחר כך מברך ברכת המזון.  היה אוכל בשבת, ויצא השבת והוא בתוך סעודתו--גומר סעודתו, ונוטל ידיו, ומברך ברכת המזון על הכוס, ואחר כך מבדיל עליו; ואם היה בתוך השתייה--פוסק ומבדיל, ואחר כך חוזר לשתייתו.

יג  היה אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת, מברך ברכת המזון תחילה; ואחר כך מקדש על כוס שני, ולא יברך ויקדש על כוס אחד--שאין עושין שתי מצוות בכוס אחד:  שמצות קידוש היום ומצות ברכת המזון, שתי מצוות של תורה הן.

יד  אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח; לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור, אפילו כטיפת חרדל בחבית גדולה--אין מקדשין עליו:  כך אנו מורין, בכל המערב; ויש מי שמתיר לקדש עליו, ואומר לא נאמר היין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא יין שריחו רע, או מגולה, או מבושל--שאין מקדשין על אחד מהן.

טו  יין שטעמו טעם חומץ--אף על פי שריחו ריח יין, אין מקדשין עליו.  וכן שמרים שנתן עליהן מים--אף על פי שיש בהן טעם יין, אין מקדשין עליהן:  במה דברים אמורים, בשנתן על השמרים שלושה מים, והוציא פחות מארבעה; אבל אם הוציא ארבעה--הרי זה יין מזוג, ומקדשין עליו.

טז  כלי שהיה מלא יין, אפילו מחזיק כמה רביעייות--אם שתה ממנו מעט, הרי זה פגמו, ונפסל, ואין מקדשין על השאר:  מפני שהוא כשיירי כוסות.

יז  יין שריחו ריח חומץ, וטעמו טעם יין--מקדשין עליו; וכן יין מזוג.  ויין צימוקים, מקדשין עליו--והוא שיהיו צימוקים שיש בהן לחלוחית, שאם ידרוך אותן ייצא מהן דבש.  וכן יין חדש מגיתו, מקדשין עליו; וסוחט אדם אשכול של ענבים, ומקדש עליו בשעתו.  מדינה שרוב יינה שיכר--אף על פי שהוא פסול לקידוש--מותר להבדיל עליו, הואיל והוא חמר המדינה.

יח  כשם שמקדשין בלילי שבת, ומבדילין במוצאי שבת; כך מקדשין בלילי ימים טובים, ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכיפורים--שכולם שבתות ה' הן.  ומבדילין במוצאי ימים טובים לחולו של מועד, ובמוצאי שבת ליום טוב; אבל אין מבדילים במוצאי יום טוב, לשבת.

יט  נוסח קידוש יום טוב:  ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, בחר בנו ויגדלנו, רצה בנו ויפארנו; ותיתן לנו ה' אלוהינו באהבה, מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את יום טוב מקרא קודש הזה, את יום חג המצות הזה--או חג השבועות, או חג הסוכות--, זמן חירותנו--או זמן מתן תורתנו, או זמן שמחתנו--, באהבה, זכר ליציאת מצריים:  כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, ומועדי קודשך בשמחה ובששון הנחלתנו.  ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים.  ואם חל להיות בשבת--מזכיר השבת וחותם כדרך שחותם בתפילה, מקדש השבת וישראל והזמנים.

כ  בראש השנה אומר:  ותיתן לנו ה' אלוהינו באהבה, את יום טוב מקרא קודש הזה, את יום הזיכרון הזה, זכרון תרועה באהבה, זכר ליציאת מצריים:  כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, ודברך אמת וקיים לעד.  ברוך אתה ה', מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון.  ואם חל להיות בשבת--חותם מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון, כדרך שחותם בתפילה.

כא  בלילי יום טוב, מקדש על היין כשבת; ואם אין לו יין, או שהיה מתאווה לפת--מקדש על הפת.  וכן ביום טוב מקדש קידושא רבא, כדרך שמקדש בשבת.

כב  כיצד מברכין בלילי יום טוב שחל להיות באחד בשבת:  בתחילה מברך על הגפן, ואחר כך מקדש קידוש יום טוב, ואחר כך מברך על הנר, ואחר כך מבדיל--וחותם בהבדלה, המבדיל בין קודש לקודש; ואחר כך מברך שהחיינו.

כג  כל לילי יום טוב, ובליל יום הכיפורים--אומרים שהחיינו; ובשביעי של פסח, אין מברכין שהחיינו, מפני שאינו רגל בפני עצמו, וכבר בירך על הזמן בתחילת הפסח.

כד  סדר הבדלה במוצאי שבת--שיברך על היין, ואחר כך על הבשמים, ואחר כך על הנר.  וכיצד מברך על הנר, בורא מאורי האש.  ואחר כך מבדיל.

כה  אין מברכין על הנר, עד שייאותו לאורו, כדי שיכיר בין מטבע מדינה זו, למטבע מדינה אחרת; ואין מברכין על הנר של גויים, שסתם מסיבתן לעבודה זרה, ואין מברכין לא על הנר של עבודה זרה, ולא על הנר של מתים.

כו  ישראל שהדליק מגוי, או גוי מישראל--מברכין עליו; גוי מגוי, אין מברכין עליו.  היה מהלך חוץ לכרך, וראה אור--אם רוב אנשי הכרך גויים, אינו מברך; ואם רוב ישראל, מברך.  אור של כבשן, ושל תנור, ושל כיריים--לכתחילה לא יברך עליו; הגחלים--אם כשיכניס קיסם ביניהן דולק מאליו, מברכין עליהן.  אור של בית המדרש--אם יש שם אדם חשוב שמדליקים בשבילו, מברך עליו; של בית הכנסת--אם יש שם חזן שהוא דר שם, מברכין עליו.  ואבוקה להבדלה, מצוה מן המובחר.  ואין מחזרין על האור, כדרך שמחזרין על כל המצוות; אלא אם בא לו, מברכין עליו.

כז  אור שהודלק בשבת לחולה ולחיה, מברכין עליו במוצאי שבת.  אור שהוקדח מן העצים ומן האבנים, מברכין עליו במוצאי שבת--שהיא הייתה תחילת ברייתו בידי אדם.  אבל אין מברכין עליו במוצאי יום הכיפורים, שאין מברכין במוצאי יום הכיפורים אלא על אור ששבת; אף על פי שהודלק לחולה או לחיה ביום הכיפורים, מברכין עליו--שהרי שבת מעבודה.

כח  יום טוב שחל להיות באמצע שבת, אומר בהבדלה, המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לגויים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, כדרך שאומר במוצאי שבת--שסדר הבדלות הוא מונה.  ואינו צריך לברך לא על הבשמים, ולא על הנר; וכן אינו צריך לברך על הבשמים, במוצאי יום הכיפורים.

כט  ולמה מברכים על הבשמים במוצאי שבת, מפני שהנפש דואבת ליציאת השבת, משמחין אותה ומיישבין אותה, בריח טוב.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שבת - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל


יש לך שאלה או הערה?